שמעתי לפני כמה חודשים פודקאסט של בן טיילור (Thinking Basketball) שבו התארח בן פאלק. פאלק הוא המנהל של אתר הסטטיסטיקות המעולה Cleaning the Glass ובעברו היה חלק מצוות האנליטיקס של קבוצות NBA כמו פורטלנד ופילדלפיה. מעבר לכך שהוא בהחלט חכם מאוד ונחמד מאוד (יצא לי להתכתב איתו בטוויטר כמה פעמים ובהחלט מדובר בבן אדם חביב וסבלני מאוד), הוא מביא ניואנסים מאוד מעניינים על עולם הכדורסל. בתור מישהו שחווה את העולם הזה מבפנים הדרך בה הוא צורך ומדבר על כדורסל באופן כללי היא מרתקת.
בפודקאסט הזה אחד הדברים שהוא אמר שהכי נתפסו אצלי זה שכאשר הוא מנתח את המשחק, הוא משתדל לנקוט בגישה של Bottom Up. כלומר, הוא צופה בהמון משחקים ובהמון קטעי וידאו, ואז מסתכל ובוחן את הסטטיסטיקות. הוא חווה את המשחק דרך העין האנושית, קולט בה את הניואנסים ואז מחבר לזה את המספרים. הקונטרה לגישה הזו היא גישת ה-Top down, שאומרת תסתכל על המספרים, הם יספרו לך את רוב מה שאתה צריך, ואז תראה את הוידאו.
שתי הגישות אומרות לך שאתה צריך לראות את המשחקים. שתיהן אומרות לך שאתה צריך לנתח ולהבין את המספרים ואת הסטטיטיקות. השוני הוא במה קודם למה, למה תופס יותר משקל. גישת ה-Top Down היא יותר קלה ליישום, כי הרבה יותר פשוט לנתח עמוד סטטיסטיקות או בוקס סקור מלראות עכשיו 48 דקות של סקרמנטו נגד שארלוט. בנוסף, הגישה הזו מסננת הרבה יותר טוב את הרעש. מצד שני, גישת ה-Top Down תמיד תהיה צעד אחד מאחורי גישת ה-Bottom Up, כי תמיד אנשי ה-Bottom Up יזהו טרנדים מוקדם יותר מאנשי ה-Top Down. הם תמיד יבינו שמייקל פורטר ג'וניור הוא שחקן מיוחד, עוד לפני שהמספרים יאשרו את זה. הם תמיד יגידו שקארל אנטוני טאונס הוא לא באמת סופרסטאר, גם אם המספרים לא אומרים את זה בצורה חד משמעית. הם פשוט רואים דברים בעין בלתי מזוינת, הם פשוט רואים סיפורים שהמספרים לא יכולים לספר. אמנם גישת ה-Top down מסננת את הרעש, אבל היא עלולה גם לסנן חלק מהצלילים המיוחדים והחדשים שהמודל החכם לא יודע לזהות.
אין נכון ולא נכון. כל אחד בוחר את הדרך שלו לצרוך את המשחק. אני יכול להגיד על עצמי שאני שואף להיות מאנשי ה-Bottom Up. אני שואף לראות כמה שיותר משחקים, כמה שיותר קטעי וידאו, כמה שיותר מהלכים, ולחבר אליהם את הסטטיטיקות שאני כל כך אוהב. בשנים הראשונות שלי כבלוגר וככתב זו בהחלט הייתה הדרך שלי.
בשנה-שנתיים האחרונות אני מרגיש שקצת השתנה אצלי משהו באופן בו אני צורך את הליגה. יותר סטטיסטיקות והבנה של המספרים והטרנדים הגדולים, פחות אורלנדו נגד דטרויט. יותר Top Down, פחות Bottom Up. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהתחלתי לעבוד בצורה הדוקה יותר עם דאטה גדול ומורכב בחיים האישיים שלי, יכול להיות שזאת התאהבות מאוחרת במספרים ונתונים, ויכול להיות שזה סתם מקוצר הזמן והעומס שיש לי עם זוגיות, עבודה, משפחה, חברים וחיים. יכול להיות שזה שילוב של הכל ביחד.
אבל השינוי הזה בדרך בה אני צורך את ה-NBA בהחלט מביא לשינויים בדרך בה אני מסתכל על הליגה. אני הרבה יותר מנסה להבין את התמונה הגדולה, ההיסטורית, מאשר להתעמק בלמה קליבלנד צריכה את אנדרה דראמונד.
הפוסט הזה הוא צאצא של צורת המחשבה הזו. של התעמקות בטרנדים ארוכי טווח, במגמות ארוכות שנים, ולאו דווקא בחמשת המשחקים האחרונים של בן סימונס. הפוסט הזה הוא זום אאוט עצבני לליגה שאנחנו בדרך כלל מסתכלים עליה בזכוכית מגדלת. הפוסט הזה בעצם מסתכל על הארבעים שנה האחרונות של הליגה ממעוף הציפור ומנסה להבין לאן הרוח נושבת. לאן היא נושבת, והאם היא תמשיך לנשוב לאותו כיוון?
זוהי ההיסטוריה המודרנית של הליגה ב-9 גרפים.
אנחנו חייבים להתחיל מהאובייס. ברור לי שכולכם כבר יודעים שהשלשה היא המקבילה של הכדורסל המודרני למפץ הגדול, אבל עדיין יש משהו מספק בלראות את זה פרוס לנגד עינינו. הגרף הזה בעצם אומר, באחוזים, כמה זריקות לשלוש נזרקו מתוך כלל הזריקות בליגה בכל עונה מאז עונת 1980-81. בתרגום חופשי מאנגלית זה נקרא תדירות זריקות לשלוש.
יש כמה תובנות מעניינות לגבי הגרף הזה. הראשונה היא כמובן שהוא במגמת עלייה מתמדת מאז האייטיז, אז השלשות היוו פחות מ-3% מכמות הזריקות, ועד היום, כשהן נושקות ל-40%.
השנייה היא הבליטה המוזרה שמתרחשת בין השנים 1994 עד 1997. אלו היו העונות בהן הליגה קיצרה את קשת השלוש וכמות הזריקות עלתה משמעותית. גם האחוזים עלו משמעותית בשנים הללו באופן כללי ברחבי הליגה ועבור קלעים כמו סטיב קר זו הייתה התגשמות חלום (קר קלע בשתי העונות הראשונות של הקו המקוצר למעלה מ-50% משלוש). ב-1997/8 קו השלוש חזר להיות איפה שהוא היום (7.2 מטרים) והיה נרמול מסוים של המגמה.
עם השנים השלשות המשיכו להיזרק בתדירות גבוהה יותר, אבל לא בצורה חסרת תקדים. צעד אחר צעד השלשות תפסו יותר נפח, אבל לא השתלטו לגמרי על המסיבה. בין 2008 ל-2012 תדירות הזריקות משלוש הייתה יציבה סביב ה-22%, ואפילו הייתה בדעיכה מסוימת, אבל אז משהו השתנה.
מעונת 2012/13 תדירות הזריקות לשלוש זינקה מ-22.6% לכמעט 38% העונה וכל עונה הכמות עולה. כל עונה השיאים של הזריקות משלוש נשברים שוב ושוב ובשנים האחרונות, עם ההצלחה של הווריורס (שהיו הקבוצה הראשונה שחרטה על דגלה את השימוש בשלשות וזכתה באליפות) ושינויי החוקה שהם יותר Shooters-Friendly, העלייה מורגשת אפילו יותר.
כל עונה יותר ויותר שחקנים מגלים את הטווח שלהם מחדש (העונה זה היה התור של למרקוס אולדריג' להצטרף למהפכה) וכל עונה אנחנו תוהים האם אנחנו עדיין בשלב בו הגרף ממשיך לטפס או שאנחנו בקצה העלייה ושתכף תגיע ההתייצבות. האם אנחנו בעידן שהוא פוסט-מהפכת השלשות או שאנחנו עדיין חווים אותה?
אני לא פרופסור טרלוני. אין לי מושג אם אנחנו באמצע או בסוף או אולי בכלל בהתחלה. אם הייתם שואלים אותי לפני 6 שנים בחיים לא הייתי מנחש שברוק לופז יהפוך למומחה שלשות ושרוי היברט יעלם מחיינו. אבל אם אני חייב להמר, אני מהמר שתדירות הזריקות לשלוש עוד תגדל. אמנם כמות שחקני הרוטציה (מינימום 20 משחקים עם מעל 10 דק' בממוצע למשחק) שזורקים פחות מ-0.5 שלשות בממוצע למשחק ירדה פלאים בעשור האחרון. ב-2009/10 היו 115 שחקנים כאלו. העונה יש רק 36. אבל עדיין 36 זה יחסית הרבה, ואם אתה לא זורק שלשות, אתה חייב שיהיה לך יתרון יחסי משמעותי במקומות אחרים במגרש סטייל בן סימונס או רודי גובר או בם אדבאיו. שחקנים כמו ביסמאק ביומבו או סקאל לאביסייה או טאג' גיבסון פשוט לא יכולים להרשות לעצמם לא להוות איום מחוץ לקשת, והליגה כנראה תפלוט אותם החוצה בשנים הקרובות לטובת שחקנים שמרגישים יותר בנח באזור קשת השלוש.
השינוי הזה של השלשות לא קורה בואקום. הוא לא מתרחש בניתוק מכל שאר המשחק. לקפיצה המטאורית בכמות הזריקות משלוש יש אפקט פרפר שמחלחל למלא תחומים אחרים במשחק. תחשבו על אדם שחווה התפרצות גדילה מטורפת. לעובדה שהוא פתאום גבה ב-20 ס"מ תוך חודשיים יש השפעה עמוקה על כל שאר החיים שלו. על אורח החיים שלו, על המלתחה שלו, על הקריירה שלו אפילו. דניס רודמן כנראה לא היה מגיע בכלל ל-NBA אם לא היה חווה התפרצות גדילה שכזו אחרי התיכון.
השלשה היא התפרצות הגדילה של ה-NBA, וזה חשוב להבין גם את האפטר שוק שרעידת האדמה יצרה בליגה הטובה בעולם.
*הגרף הזה לקוח מכתבה שעלתה בדה רינגר בדצמבר 2019
ארבעת הגרפים הללו משלימים את התמונה שהמרכז שלה הוא הגרף הקודם. בזמן שהזריקה לשלוש הפכה להכי פופולרית, הפופולריות של אלמנטים אחרים במשחק איבדו מהיוקרה שלהם. הנפגע המרכזי הוא כמובן אזור המיד-ריינג', אבל גם הפוסט-אפ נפגע קשות. המהלך שהיה אימת ההגנות בניינטיז ופופולרי מאוד גם בתחילת המילניום החל לדעוך במהירות בעשור האחרון. ב-2005 למעלה משני שליש מקבוצות הליגה הקצו למעלה מ-10% מהפוזשנים שלהן לטובת פוסט-אפים. כל הקבוצות הקצו לפחות 5% מהפוזשנים שלהם למהלך הזה.
15 שנה מאוחר יותר התמונה התהפכה לגמרי. רק קבוצה אחת (פילדלפיה) מנצלת יותר מ-10% מהפוזשנים שלה לפוסט-אפים ואילו לא פחות מ-18 קבוצות מחליטות להקדיש פחות מ-5% מהפוזשנים שלהן כדי "להאכיל את הביג-מן". הייתי שמח להרחיב את הגרף הזה עוד אחורה עד תחילת האייטיז, אבל לא מצאתי דאטה על תדירות פוסט-אפים כל כך אחורה. עם זאת, קשה לי להאמין שהמספרים היו שונים דרמטית בניינטיז לעומת המספרים בתחילת הגרף. אם כבר, יכול להיות שהם אפילו היו יותר מוטים לטובת הפוסט-אפים משום שבתחילת שנות ה-2000 ההגנה האזורית עברה לגליזציה, שהוציאה את העוקץ מהמהלך הזה. השימוש בהגנה האזורית הפך להיות רווח יותר בעיקר בשנים האחרונות וזה פגע עוד יותר ביעילות של המהלך הזה. התוחלת שלו היא פשוט נמוכה יותר מזו של זריקה לשלוש.
זהו אחד הגורמים המרכזיים לכך שביג מנים הם כבר לא סחורה חמה כמו פעם ושגארדים יוצרים הם הזהב החדש.
הגרף השני מראה, באחוזים, את כמות זריקות העונשין מתוך כלל הזריקות (שדה + עונשין) לפי עונה. הגרף השלישי מראה את כמות העבירות מנורמלת לפי קצב המשחק. בשני הגרפים הללו המגמה היא ירידה, וגם כאן אפשר לשייך את זה, בין היתר, לעליית קרנה של השלשה. ג'אמפ שוטס זה מהלך שנוטה לסחוט פחות עבירות מחדירה לסל או פוסט-אפ (אני עכשיו מדמיין את המאמן שלי בקט-סל נוזף בי וצועק עליי לעולם לא לעשות עבירה על ג'אמפ שוטר) וככל שיש יותר זריקות כאלו יהיו פחות עבירות, ופחות זריקות מהקו. בשנים האחרונות החוקים גם הפכו להיות מאוד מוטים לטובת הקלעים מטעמי בריאות (נא לפשפש בארכיוני מוחכם ולשלוף משם את המהלך של זאזה פאצ'וליה וקוואי לאונרד בגמר המערב ב-2017) וזה מוסיף עוד מימד של זהירות בהגנות שמוריד את ההסתברות לעבירות ולזריקות עונשין. יכול להיות שזה גם משפיע על האיכות של ההגנות, אבל זה דיון לפוסט אחר.
הגרף האחרון הוא גרף פחות חד משמעי מבחינת המגמה שלו והוא נוגע באלמנט לכאורה לא סופר משמעותי במשחק אבל החלטתי בסוף כן להציג אותו כי הוא מאוד מעניין בעיניי. הגרף הזה מראה, באחוזים, את כמות הזריקות שנחסמו בליגה מתוך כלל הזריקות מהשדה (זה כולל זריקות שנחסמו) לפי עונה. האחוזים נעים בדרך כלל סביב ה-6% ואפשר לראות שיש תנודתיות יחסית גדולה, אבל כן יש איזושהי ירידה בשנים האחרונות ובשלוש השנים האחרונות המדד הזה נמצא בשפל של 40 שנה.
שוב, ההשפעה של השלשות מבצבצת שוב. שלשה זו זריקה שקשה מאוד לחסום (אלא אם כן אתה מיצ'ל רובינסון) וככל שיש יותר זריקות כאלו, כמות החסימות תרד. לנתון הזה יש השפעה גדולה על עמדת הסנטר. אם פעם הייתי חייב גופה גדולה בצבע שתאיים ותטיל אימה, יכול להיות שהיום אני יכול להסתדר עם פי.ג'יי טאקר או מונטרז הארל כסנטר שלי. למה אני צריך לשלם חוזה עתק לחסן ווייטסייד אם גם ככה יכולת החסימה שלו מתנוונת לה בזמן שהיריבות זורקות עוד ועוד שלשות?
הגישה הזו היא קצת קיצונית. יש חשיבות אדירה לשחקן כמו רודי גובר או דריימונד גרין, שיכולים להרתיע את היריבה מלהגיע לצבע ולהשיג את הזריקה היחידה שעוד איכשהו שווה יותר מהשלשה – זריקה מאזור הטבעת. עם זאת, אם זה ה-Skill המרכזי שלך ובנוסף אתה לא זורק מבחוץ, אל תתפלא אם דריל מורי יעביר אותך בטרייד.
השם הקליט והזכיר של העידן בו אנו נמצאים בכדורסל המודרני זה ה-Pace & Space. את ה-Space כיסינו כבר. הגרף למעלה מדבר על Pace. בניגוד לתדירות השלשות, הגרף הזה לא נמצא במגמת עלייה עקבית מאז האייטיז, אלא הוא נראה יותר כמו פרבולה מחייכת. בין האייטיז לתחילת שנות ה-2000 קצב המשחק הלך והאט בליגה וכמעט 10 פוזשנים גולחו ב-20 השנה הללו בממוצע למשחק. אפשר להתווכח לגבי המקורות לירידה הזו. אחת התיאוריות הרווחות היא שה-NBA היא ליגה של חיקויים, ובין סוף האייטיז לסוף הניינטיז כמעט כל האלופות היו קבוצות ששיחקו בקצב איטי יותר מהממוצע של הליגה, וזה הוביל לכך שכל הליגה האטה את הקצב (מי שמעוניין לקרוא עוד על הנושא הזה מוזמן ללחוץ כאן).
מה שאותי יותר מעניין זה למה מאז נקודת השפל בעונת 1999-2000 (כנראה בגלל השביתה והלו"ז הצפוף), קצב המשחק במגמת עלייה ולמה בשנים האחרונות השיפוע של המגמה הזו הולך ועולה? והאם גם זה קשור איכשהו לשלשות?
אמנם המגמה היא דומה מאוד, אבל אני חושב שהקשר בין הגידול בכמות השלשות לעלייה בקצב המשחק הוא יותר קורלציה מסיבתיות.
ההסבר היותר מספק, בעיניי, לעלייה בקצב המשחק הוא שההגנות הפכו להיות מתוחכמות יותר. ההגנה האזורית, בשילוב עם שיטות הגנה מתקדמות יותר (כמו Ice של טום ת'יבודו) הפכו את ההתקפה מול ההגנה העומדת ליותר מאתגרת. אז במקום להתקיף מול הגנה עומדת ומסודרת, למה לא להתקיף מול הגנה לא מאורגנת? למה לא לרוץ יותר, ליצור מיס-מאצ'ים שאפשר לנצל ולהשיג נקודות קלות?
בנוסף, כמו שכבר ציינתי, ה-NBA היא ליגה של חיקויים וקבוצות ניסו לחקות את ההצלחה של פיניקס עם התקפת ה-"7 שניות או פחות" של מייק דאנטוני וסטיב נאש. כל אלו התחברו ביחד לגידול אורגזמתי בקצב המשחק.
אבל גם כאן השינוי הזה לא התרחש בואקום. העלייה בקצב המשחק בהתקפה הביאה כנראה לעלייה בכמות הפציעות ולייסוד המושג האלמותי "Load Management", אבל לא פחות חשוב, היא גם הביאה לתגובת נגד בהגנה.
הגרף האחרון מתאר, באחוזים, את כמות הריבאונדים בהתקפה בליגה מתוך כלל הריבאונדים לפי עונה. עד אמצע הניינטיז האחוז הזה היה יחסית יציב סביב 32%-33%, אלא שמאז החלה מגמת ירידה שמודגשת מאוד בשנים האחרונות. בשנתיים האחרונות אחוז הריבאונדים בהתקפה ירד לאזור ה-22%-23%. טובים ממני כבר כתבו על הטרנד הזה וגם אני בעצמי כתבתי על זה לא פעם ולא פעמיים, אבל בהחלט שווה להזכיר שבשנים האחרונות קבוצות החלו לזנוח את ריבאונד ההתקפה לטובת ירידה מסודרת יותר להגנה ומניעת מתפרצות. הקבוצות של סטיב קליפורד מתמחות בזה במיוחד. פחות הסתערות על הכדור החוזר ויותר מציאת המשימה שלך בהגנה כמה שיותר מהר.
כנראה שפשוט התועלת שאפשר להשיג מריבאונד ההתקפה לא שווה את הסיכון במקרה ואתה לא משיג אותו.
הירידה בריבאונד התקפה באה לפצות על העלייה במתפרצות ובקצב המשחק, אבל משהו היה חייב לאזן את הירידה בנקודות מהזדמנות שנייה. הויתור על ריבאונד ההתקפה פגע באלמנט מרכזי בהתקפה וההתקפות היו צריכות למצוא דרך לאזן את זה. יכול להיות שזה מקרי, יכול להיות שזה יותר קורלטיבי ולא מסביר, אבל כמעט במקביל לירידה בריבאונדים בהתקפה ההתקפות החלו להיות אחראיות יותר ולאבד פחות כדורים (זה מה שהגרף האחרון מראה).
אם אתה מאבד פחות כדורים, אתה מרוויח יותר פוזשנים ומפצה על הפוזשנים שאתה מאבד בכך שאתה זונח את ריבאונד ההתקפה כדי לרדת מהר יותר ומסודר יותר להגנה על מנת לעצור את המתפרצות, שהפכו לאישו בגלל שההגנות הפכו להיות חכמות יותר ודחפו את ההתקפות לזהות את היתרונות היחסיים שלהם איפה שהן רק יכולות.
זו מערכת של איזונים ובלמים שבה הכל קשור להכל. משחק הכדורסל זו מערכת אקלים גדולה שבה כל שינוי בחלק אחד של המערכת משפיע על האיזון של חלק אחר. כל תזוזה משפיעה על חלק אחר.
זה אחד הדברים הכי מדהימים בספורט הזה, שהוא ממש אורגניזם חי ונושם ודינמי. זה הסיפור שכל הגרפים הללו מספרים. זו המהות.
זה גם מה שהופך את זה לבלתי אפשרי להשוות בין דורות ובין קבוצות ששיחקו בניינטיז לעומת קבוצות שמשחקות היום. זה כמעט לא אותו ענף. הקצב הוא אחר, החוקים הם אחרים, הגיאומטריה של המשחק היא שונה.
ההבנה של התהליכים ארוכי הטווח הללו יכולה לעזור לנו לעשות רציונליזציה לכל מיני מהלכים שנראים לנו לא הגיוניים בהתחלה, כמו הטרייד על קלינט קאפלה שהתרחש השבוע. יש מצב שהרוקטס הולכים להתנסות בחמישיות נמוכות ללא סנטר במשרה מלאה כי הם רואים את הערך המדלדל של הסנטר המסורתי בתוך המספרים הללו. יכול להיות שדריל מורי רואה משהו שאנחנו עדיין לא רואים. יכול להיות שמייק דאנטוני שוב יהיה החלוץ שיסמן לכולם את הדרך. אם פעם זה היה בקצב המשחק, הפעם זה יהיה בגודל שלו. יכול להיות שהוא לא יזכה באליפות. בעצם, רוב הסיכויים שהוא לא יזכה באליפות ושאולי אפילו הוא יעזוב בסוף העונה ויסיים את הקריירה שלו ללא אליפות. אבל יכול להיות שדאנטוני יהיה נושא הדגל גם של המהפכה הבאה – מהפכת הגודל.
כל השינויים שמשחק הכדורסל עבר בעשורים האחרונים ושתיארתי עד כה היו כחלק מהשינוי הגדול באמת, שאומר שכדורסל הוא כבר לא בהכרח משחק של גודל ואינצ'ים, אלא משחק של כשרון ויכולת. כנראה שאם אתה תהיה מתחת לגובה 1.90 מ', אתה עדיין תהיה באיזשהו חסרון, אבל אם אתה בגובה 2.15 מ', זה כבר לא נותן לך יתרון כמו בעבר.
זה די מדהים לחשוב על זה כשהמטרה במשחק היא לקלוע כדור לסל בגובה 3.05 מ'. ככל שאתה יותר גבוה וקרוב יותר לסל אתה אמור להיות אפקטיבי יותר, אבל זו רק הוכחה לכך שמשחק הכדורסל, ובאופן כללי גם העולם, לא מפסיק להתפתח ולהשתנות ולהתקדם. ומי שלא מצליח להתאים את עצמו – נשאר מאחור. כנראה שגם בכדורסל, קצת כמו באבולוציה, רק המתאימים ביותר שורדים.