אינדיאנה פייסרס (26-56) – אטלנטה הוקס (44-38)
מאזן עונתי – 2:2. שתי הקבוצות ניצחו משחק אחד בבית ואחד בחוץ, כאשר הניצחון האחרון של אטלנטה באינדיאנפוליס מסמל את נקודת השפל במשבר של אינדיאנה.
רקע – אם היינו מדברים על הסדרה הזו לפני חודשיים, היינו ממהרים לסמן אותה כסוויפ וממשיכים בחיינו. גם היום, ייתכן וחלק מהפרשנים עדיין יתייגו אותה כסדרה של ארבעה משחקים וגמרנו. הרי ההוקס הם הקבוצה היחידה בפלייאוף עם מאזן שלילי, והפייסרס סיימו במקום הראשון בליגה, עם המאזן הרביעי בטיבו בליגה. אבל בפלייאוף, כמו בפלייאוף, מצ’-אפים ומומנטום חשובים יותר ממאזן, ולכן, תנו לי לנסות למכור לכם למה זה לא הולך להיות סוויפ.
הפייסרס, על אף שני הניצחונות האחרונים שלהם בעונה הרגילה, עדיין נמצאים בעיצומו של משבר חריף (לפני שני הניצחונות הללו, הם הפסידו 8 מ-12 האחרונים שלהם ויש להם -/+ של 3.88- מתחילת מרץ), רוי היברט בכושר הכי חלש שלו בשנתיים האחרונות (8.9 נק’ ב-39% מהשדה מאז פגרת האולסטאר) והיעילות של החמישייה הפותחת שלהם נעלמה לחלוטין בחודש וחצי האחרונים. לעומת זאת, ההוקס מגיעים עם מיני מומנטום אחרי שהצליחו להדוף את הניסיונות הנואשים של הניקס להשתחל לפלייאוף ומעודדים מכך שלמרות שבילו למעלה מחצי עונה ללא אל הורפורד, השחקן הכי טוב שלהם, הם עדיין הצליחו לסיים עם כרטיס לפלייאוף.
אבל בוא נודה על האמת. מדובר במזרח, ומישהי הייתה צריכה לסיים שמינית בקונפרנס החלושס הזה, ואיכשהו יצא שאטלנטה הייתה הכי פחות איטית במירוץ וזכתה. כך שלמרות הניצחון המרשים החודש על הפייסרס בחוץ ולמרות שמייק בודנהולצר יכול ליצור כמה בעיות לפרנק ווגל, הסדרה הזו היא של אינדיאנה להפסיד, לא של ההוקס לנצח.
המצ’-אפ – רוי היברט מול פרו אנטיץ’. הסנטר המקדוני של ההוקס הוא אולי לא שם גדול ולמעשה הוא רוקי שבתחילת העונה אסף פירורי דקות מאחורי הורפורד, אבל ליכולת שלו לקלוע מבחוץ (קלע ב-36.7% לפני שנתקל ברוקי וול בפגרת האול-סטאר) יכולה להיות השפעה. אחת החולשות של היברט היא מול סנטרים שמושכים אותו החוצה, שם הכבדות והגמלוניות שלו לא מתקבלות בהבנה כמו באזור הצבע. במפגש האחרון בין הקבוצות זו הייתה הסיבה המרכזית שבגינה ווגל ספסל את היברט מתחילת הרבע השני ועד הסיום. אם אנטיץ’ יצליח לגרור את אחד המועמדים המובילים לתואר שחקן ההגנה מחוץ לצבע, להוקס יהיה סיכוי להאריך את הסדרה.
בצד השני, היברט מקבל הזדמנות פז לחזור לעניינים בצורה חלקה. אנטיץ’ אמנם מגן על הטבעת ב-48.9% (נתון דומה לזה של דאנדרה ג’ורדן) אבל הוא עוד לא התמודד עם אינטנסיביות של פלייאוף וכמות דקות מרובה, ומאחוריו נמצאים ברוטציה שחקנים כמו אלטון בראנד וגוסטבו איון. אם מול החבורה הזאת היברט לא יחזור לעצמו, הפייסרס יצטרכו באמת להתחיל לדאוג.
מול ההוקס הוא יחזור לעצמו? היברט במשבר
למי לשים לב? – ג’ף טיג הוא הברומטר של ההוקס. בניצחונות הוא קולע 2.4 נק’ יותר, מוסר 1.4 אס’ יותר וקולע בכמעט 10% טוב יותר מהשלוש. כמובן שהמובהקות של הנתונים הללו מדהימה, אבל יש גם משהו מטריד בחוסר היציבות של טיג, שחקן ששמו עליו למעלה מ-30 מיליון דולר לארבע עונות. זו ההזדמנות שלו להוכיח שהוא יכול להיות יציב מספיק כדי להוביל קבוצת פלייאוף. כל מה שהוא צריך לעשות זה לתת סדרה טובה שלא תיגמר בסוויפ.
אצל הפייסרס, כל אחד משחקני הסגל נמצא תחת זכוכית מגדלת אחרי התקופה הנוראית שעברה עליהם מאז פגרת האול-סטאר, ולטעמי, האיש לשים לב הוא פרנק ווגל. במשבר האחרון ראינו לראשונה את החולשות של ווגל, לא פעם הוא התעקש על ההרכבים שלו שהצליחו בתחילת העונה ונשאר מקובע, ולעיתים הוא הלך לכיוון השני לגמרי וניסה לאלתר עם הרכבים מוזרים (כמעט כמו ההחתמה של לאמאר אודום ע”י הניקס ביום האחרון של העונה הרגילה. זה מוזר!) שלא הצליחו. בסדרה הזו הוא צריך לחזור למה שהצליח לו. אינדיאנה כבר לא תהיה קבוצה שרצה, ולא תהיה קבוצה עם ספסל שקולע 40 נק’ בממוצע למשחק, אבל כן יש לה חמישייה סופר חזקה וזהות הגנתית מהמפחידות שידעה הליגה. אם ווגל יצליח להחזיר לפייסרס בסדרה הזו את הביטחון שאבד במהלך המשבר, את העבודה שלו הוא עשה. בסיבובים הבאים כבר נתחיל לקרב את זכוכית המגדלת.
תחזית – 1-4 לאינדיאנה. הפייסרס טובים מדי בשביל ליפול מול קבוצה כל כך מוגבלת כמו ההוקס. אטלנטה ינצחו משחק אחד בו הזריקות יכנסו, אבל ההגנה של הפייסרס תיכנס לג’ף טיג ופול מילסאפ וקייל קורבר מתחת לורידים ובסופו של דבר, זה יהיה יותר מדי עבור קבוצה שמרוצה מכך שהגיעה בכלל למעמד הזה.
מיאמי היט (28-54) – שארלוט בובקאטס (39-43)
מאזן עונתי – 0-4 להיט. למעט משחק אחד, כל המשחקים לא היו ממש צמודים כאשר באחרון לברון ג’יימס התפוצץ עם 61 נקודות.
רקע – על פניו, הסדרה הזו נראית חד צדדית לחלוטין. ההיט עשו סוויפ עונתי על הבובקאטס ובכלל מחזיקים ברצף של 16 ניצחונות רצופים מול הקבוצה של מייקל ג’ורדן, שרק שמחה לשחק כדורסל אחרי אפריל בפעם השנייה בלבד בהיסטוריה של הפרנצ’ייז. כשמוסיפים לכך את העובדה שאין יותר בק-טו-בק ודוויין ווייד צפוי לשחק בכל המשחקים מעתה ועד עולם ושבמיאמי משחק הלברון הזה שכולם אומרים שהוא טוב, אפשר להכין את המטאטאים.
אבל שארלוט של העונה הם לא פראיירים, היא אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה (מדורגים 6 ביעילות הגנתית) והיא מאבדת הכי מעט בליגה (11.6 כדורים), מה שימנע ממיאמי לייצר נקודות קלות במתפרצת, שזו המומחיות העיקרית שלה. בנוסף, לבובקאטס יש את אל ג’פרסון, הסנטר ההתקפי הטוב בליגה העונה, שיוכל לפגוע בהיט בדיוק בבטן הרכה שלהם, באזור הצבע, ואת קמבה ווקר למקרה שיזדקקו למעט קלאץ’. כך שאולי לא כדאי להספיד אותם כל כך מהר.
המצ’-אפ – אל ג’פרסון מול כריס בוש, גרג אודן, יודוניס האסלם וכריס אנדרסן. סביר להניח שהשומר על ביג אל יתחלף לאורך הסדרה תוך כדי שאריק ספולסטרה מנסה מגוון רחב של הרכבים בניסיון למצוא את ההרכב הנכון להתמודדות מול גבוה יעיל בצבע. המצ’-אפ הזה הוא טוב עבור מיאמי מכיוון שהוא נותן לה הזדמנות לניסוי כלים הגנתי לקראת שחזור פוטנציאלי של גמר המזרח מול רוי היברט ואינדיאנה.
עבור ג’פרסון, לעומת זאת, זו הזדמנות להוכיח את מקומו כאחד הסנטרים המובילים בליגה על הבמה הגדולה מכולן מול הקבוצה הגדולה מכולן. אמנם לא מדובר בגמר המזרח, אבל לג’פרסון יש הזדמנות לעשות גרסה מצומצמת של מה שהיברט עשה בשנה שעברה מול ההיט ולהפוך מאול-סטאר נחמד לשחקן שקונטנדריות מסתכלות עליו ומתחרטות שלא שמו עליו את היד בזמן. אם הוא יעמיד את המספרים שלו מאז פגרת האול-סטאר ויתמודד בצורה סבירה בצד ההגנתי מול רוטציית הגבוהים של ההיט, הוא יעמיד את עצמו באחלה סיטואציה לקראת אופציית השחקן שיש לו על החוזה שלו בקיץ הבא.
למי לשים לב? – דוויין ווייד דוויין וויד דוויין ווייד. הריצה לתואר השלישי של מיאמי תלויה המון בלברון ג’יימס, אבל לברון ג’יימס תלוי המון בווייד, ובסדרה הזו נראה האם לעובדה שהוא נעדר מ-30 משחקים בעונה הרגילה תהיה השפעה על היכולת שלו ושל הקבוצה בפוסט-סיזון. האינסטינקט הראשוני אומר שלא, מכיוון שווייד היה סופר יעיל כאשר כן היה על המגרש העונה, אבל כבר למדנו שמה שתופס בעונה הרגילה לא בהכרח תופס לאפריל ולמאי וליוני. החזרה של ווייד לסגל היא אחד הסטוריליינים היותר מרתקים של הסיבוב הראשון במזרח, שלא שופע ביותר מדי סטוריליינים.
בצד הכחול, יהיה מעניין לראות את ההתפתחות של מייקל קיד-גילכריסט. לאף אחד אין אשליות שהבובקאטס יכולים לנצח את הסדרה, אבל אם קיד-גילכריסט יצליח להאט טיפה את צעדיו של לברון ג’יימס בדרכו לחצי הגמר יכול להיות שיהיו לנו אשליות לקראת העתיד של הבובקאטס. הבחירה השנייה של דראפט 2012 הולך ומתפתח להיות טוני אלן של המזרח (מעמיד נתון יעילות הגנתית פנטסטי של 98.8 נק’ לעומת 101.2 קבוצתי). אמנם אחוזי הקליעה שלו מהעונשין (61.4% מהעונשין) גורמים לדווייט האוורד להיראות לא רע ואין לו זריקה מחוץ לקשת, אבל היכולות ההגנתיות שלו והדרייב שלו שווים מבט.
תחזית – 1-4 למיאמי. קשה מאוד לנצח את הבובקאטס 4 פעמים ברצף, ויהיה יום אחד בו ההיט יראו נורא (כפי שהם נראו בחודש האחרון של העונה) ושארלוט תנצל את זה, אבל אין מה לעשות. זה לברון ג’יימס, וזה דוויין ווייד, וזה כריס בוש, וזה מיאמי. הם באיזשהו שלב יתאפסו על עצמם וישלחו את הבובקאטס הביתה.
טורונטו ראפטורס (34-48) – ברוקלין נטס (38-44)
מאזן עונתי – 2-2. 3 מ-4 המשחקים הסתיימו בהפרש של 4 נק’ ומטה, מה שנותן לנו מתכון בטוח לסדרה מרתקת.
רקע – בזירה הימנית, הראפטורס מגיעים אחרי עונת שיא עבור הפרנצ’ייז מקנדה (שברו את שיא הניצחונות למועדון) ועם המון מה להוכיח. המאמן דוויין קייסי נמצא בעונת חוזה, קייל לאורי נמצא בעונת חוזה, כמעט עבור כל הרוסטר מדובר בהופעה ראשונה בפלייאוף. מצד אחד, חוסר הניסיון הזה נראה מאוד אטרקטיבי עבור קבוצות אחרות, ולא מעט תיאוריות קונספירציה נפוצו על כך שקבוצות מעדיפות מפגש עם טורונטו בפלייאוף על פני הבולס, אבל מצד שני, אף פעם אי אפשר לזלזל בקבוצה שנמצאת בטופ 10 גם ביעילות הגנתית וגם ביעילות התקפית. ואסור לשכוח שמאז הטרייד על רודי גיי הם במאזן 22-42.
בזירה השמאלית, הנטס מגיעים עם המון ניסיון, גם בתור קבוצה שהגיעה למעמד הזה בעונה שעברה וגם עם הניסיון מבחוץ של שחקנים כמו פול פירס וקווין גארנט שכבר ראו כל סרט אפשרי. הנטס, כמו הראפטורס, התחילו הכי חלש שלהם ולאט לאט הגבירו, כשבאיזשהו שלב נראה שג’ייסון קיד מצא את נקודת הג’י של הקבוצה שלו עם פול פירס בעמדת הפאוור פורוורד. עם מאזן 17-34 מאז תחילת השנה האזרחית קשה להתווכח.
המצ’-אפ – פירס מול אמיר ג’ונסון. בפלייאוף המאזנים שצוינו פה מקודם נזרקים לפח וסדרות יכולות להיות מוכרעות על חודו של מצ’-אפ. בסדרה הזו אנו מקבלים על מגש את המיקרוקוסמוס של אחת הדילמות שמלוות את הליגה בשנים האחרונות. סמול בול או כדורסל מסורתי של שני גבוהים. הנטס למעשה מצאו את הזהות שלהם רק כאשר פירס עבר לשחק ב-4 למרות שבמשך רוב הקריירה הוא בכלל תפקד כגארד יוצר, בעוד הראפטורס מחויבים לשיטה שלהם, שכוללת שני גבוהים מאסיביים מתחת לצבע בחמישייה.
על המצ’-אפ הזה הסדרה הזו תקום ותיפול, והקבוצה שתצליח לנצל את המצ’-אפ הזה לטובתה כנראה תזכה בסדרה. רוב הסיכויים שהיכולת של פירס והנטס לרווח את המשחק תכריח את דוויין קייסי לשנות משהו ברוטציה שלו, מה שיביא ליותר דקות לפטריק פטרסון, שהוא נייד יותר מג’ונסון או ולנצ’יונאס, שאחד מהם יישאר בצבע ויתמודד עם החדירות של הנטס (סביר להניח שזה יהיה ג’ונסון המנוסה יותר, שגם שומר על הצבע טוב יותר, 47.9% לעומת 51.1% של יונאס). לטעמי, אם הנטס באמת יצליחו לכפות את המציאות הזו על טורונטו, הם יטו את הכף לטובתם.
למי לשים לב? – קווין גארנט יצטרך להוכיח לנו שנשאר לו משהו בטנק. אני, אישית, המתנתי כל העונה עם גזר הדין על הטרייד ההוא עם הסלטיקס בתחילת העונה מכיוון שאני מאמין שלביג טיקט עוד יש מה לתרום בפלייאוף. מול קבוצה שהשחקן הכי מנוסה שלה במעמדים הללו הוא טיילר הנסברו, לניסיון של גארנט, בעונתו ה-19 בליגה, יכול להיות ערך מוסף, וזה הזמן שלו להוכיח שלא מדובר בסוס מת, אלא בסוס גוסס בלבד.
צריך להוכיח לנו שעוד יש לו מה לתת. קווין גארנט
בצד של קנדה, זה הזמן של דמאר דרוזן וקייל לאורי. הפלייאוף הוא הזמן בו נולדים כוכבים, בשנה שעברה ראינו את פול ג’ורג’ וסטפן קרי וג’יימס הארדן עושים את קפיצת המדרגה הזו לרמה של כוכבים, העונה זה הזמן של דרוזן ולאורי להוכיח שהם בקליבר הזה. עבור לאורי, הופעה טובה תבטיח לו את החוזה הגדול שאחריו הוא רודף בשנים האחרונות ועבור דרוזן, הופעה טובה תשים עליו סופית את חותמת הפרנצ’ייז-פלייר, אחת החותמות היוקרתיות ביותר שיש לליגה להציע.
תחזית – 4-2 לנטס. בסדרה הזו שתי הקבוצות הללו יגלו מי הן. הראפטורס יגלו שהצלחה בעונה הרגילה לחוד והצלחה בפוסט-סיזון לחוד, והנטס יגלו שרמת הכשרון של הסגל שלהם גדולה מרמת הכשרון של טורונטו. כשמוסיפים לזה את הניסיון העדיף של החברה מהתפוח הגדול, הסיכוי לאפסט הולך וגדל.
שיקאגו בולס (34-48) – וושינגטון וויזארדס (38-44)
מאזן עונתי – 2-1 לוושינגטון. המפגש האחרון התרחש לפני פחות משבועיים, בו הבולס השיגו את הניצחון היחיד שלהם העונה על החברה של רנדי וויטמן בסטייל, 78-96.
רקע – הוויזארדס נפלו בהגרלה. מבין 16 הקבוצות בסיבוב הראשון הקבוצה שאף אחד לא רצה לפגוש בסיבוב הראשון היא הבולס. לאו דווקא כי מדובר בקבוצה החזקה ביותר או הכישרונית ביותר, אלא כי מדובר בקבוצה הקשוחה ביותר, קבוצה שגם אם תנצח אותה, תאלץ אותך להרוויח את הניצחון ותגבה ממך קורבן או שניים. ככה זה עם טום ת’יבודו, ככה זה עם ג’ואקים נואה. במיוחד מאז שדרק רוז נפצע ולואל דנג הועבר בטרייד. מאז הבולס הידקו עוד יותר את ההגנה, הפכו להיות קבוצה לוחמנית אף יותר וכאמור, קודמו לקטגוריית הקבוצה ההיא שאף אחד לא רוצה להיתקל בה בפוסט-סיזון.
הוויזארדס, לעומת זאת, נראים כמו יריבה יחסית נוחה. אין להם היסטוריית פלייאוף מרשימה, ההיסטוריה הקרובה שלהם בכלל מביכה ומדובר בקבוצה חסרת ניסיון, בטח ובטח לעומת הבולס. עם זאת, מדובר בקבוצת הגנה לא רעה בכלל (יעילות הגנתית של 102.4, מקום 10 בליגה), שיש לה את אחד השחקנים היוצרים הטובים ביותר בליגה בדמות ג’ון וול ושנים של כישלונות שהיא רוצה למחוק. בסדרה הזו הכל יכול לקרות.
מישהו באמת רוצה לפגוש אותו בפלייאוף? ג’ואקים נואה
המצ’-אפ – בראדלי ביל מול ההגנה של הבולס. תחת טום ת’יבודו ההגנה של הבולס הפכה למכונה כמעט מושלמת. קשה מאוד לקלוע מולם בצבע (סופגים 35.3 נק’ בצבע, מקום 3 בליגה), ולא קל גם לקלוע עליהם מבחוץ (שומרת יריבות על 35% משלוש, מקום 7 בליגה). ההגנה של הבולס מתוכנתת כך שהיא מגנה על הזריקות האלו, מתוך הצבע ומהשלוש, שנחשבות ליעילות ביותר ב-NBA. לעומת זאת, על הזריקות שמגיעות מהשטח שבין הצבע לשלוש השחקנים של הבולס פחות מתאבדים, מכיוון שמדובר בזריקה פחות יעילה.
Enter Bradley Beal. השוטינג גארד של וושינגטון הוא אחד השחקנים שזורקים הכי הרבה זריקות מהאזור הזה (למעלה מ-45% מהזריקות שלו מגיעות מהאזור שבין הצבע לשלוש) ובסדרה הזו ליכולת שלו לעלות מ-5 מטר לסל ולקלוע באחוזים לא רעים (במיוחד מהצד השמאלי בו הוא קולע באזור ה-40%) יכולה להיות משמעות מכרעת, כפי שהייתה ליכולת של דוויין ווייד להכריע משחקים מחצי מרחק בסדרת חצי הגמר מול הבולס בשנה שעברה.
למי לשים לב? – המספרים של ג’ון וול בעונה הרגילה (19.3 נק’, 8.8 אס’, 4.1 ריב’ ו-43.3% לא רעים בכלל מהשדה) ביחד עם העובדה שאנחנו יודעים שמדובר באחד השחקנים הכי מלהיבים בליגה מכניסים אותו לקטגוריית ה”אולי הוא יהפוך לכוכב” של השנה, לצד דמאר דרוזן וקייל לאורי. זה לא יהיה קל מול ההגנה הנשכנית של קירק היינריך וג’ימי באטלר, אבל אם לוושינגטון יש איזשהן שאיפות מעבר לקרב תרנגולים מול הבולס בסיבוב הראשון, וול יצטרך לתת הופעה.
אצל השוורים, יש תחושה של דה ז’ה וו, לא רק כי הם שוב מגיעים לפלייאוף בלי דרק רוז ובערך באותה סיטואציה כמו עונה שעברה, אלא כי השחקן ששמנו לב אליו שנה שעברה הוא אותו שחקן גם השנה. טאג’ גיבסון, שהפך השנה לסופר-סאב ולאחד המועמדים המובילים לתואר השחקן השישי, יצטרך להוכיח שוב שקרלוס בוזר מיותר (לפי NBAWOWY.COM, כאשר גיבסון על המגרש ובוזר על הספסל, הבולס קולעים 6.2 נק’ יותר מהיריבה, בעוד כאשר גיבסון מסופסל ובוזר משחק, הבולס קולעים רק 0.2 נק’ יותר מהיריבה ל-100 פוזשנים. תחליטו אתם עם מי עדיף לשחק), ועם הקו הקדמי המפחיד שהוא יוצר עם ג’ואקים נואה, קשה להאמין שהוויזארדס יצאו בחיים.
תחזית – 3-4 לבולס. לוושינגטון יש הגנה לא מוערכת מספיק, שתגרום להתקפה המוגבלת של הבולס להיראות אפילו עוד יותר מוגבלת, מה שיאריך את הסדרה, אבל כשיתרון הביתיות והניסיון בצד שלהם, הבולס יפלסו את דרכם לחצי הגמר בסדרה שתזכיר לנו את הימים היפים של הניינטיז.