כשאנחנו חושבים על המילה קונטנדרית, מספר אסוסיאציות עולות לנו לראש. לחלקנו קופצת תמונה של סופרסטאר גדול מהחיים, מכיוון שכמעט ואין קונטנדרית בלי סופרסטאר אימתני שמוביל אותה סטייל קווין דוראנט או לברון ג’יימס. לאחרים קופץ האימג’ של הסן אנטוניו ספרס, קבוצה שהשלם שלה גדול מסכום חלקיו, שמאומנת ומנוהלת בצורה כמעט נהדרת, עם רול-פליירס שיודעים את תפקידם ושמסוגלים להשתלט על משחקים במקרה הצורך. ואולי לחלקנו המילה קונטנדרית מזכירה דברים אחרים, כמו קבוצה שיודעת לחזור מפיגור, קבוצה מאיימת, קבוצה שעושה דה-מורליזציה לקבוצה השנייה.
מדי כמה שנים מגיעה קבוצה שלא עומדת בקריטריונים הללו, או שעומדת באחד מהם בצורה ממש קיצונית אבל לא עומדת באחרים, כמו דטרויט פיסטונס של 2004 או פיניקס סאנס של סטיב נאש ומייק דאנטוני, אבל בראייה רחבה יותר, אלו פחות או יותר הדרישות שלנו מקונטנדרית. שיהיה לכם סופרסטאר, ואם לא, אז שיהיה לכם מערכת מדויקת כמו של הספרס, ואם אין לכם לא את זה ולא את זה, אתם חייבים להיות משהו מיוחד.
אינדיאנה פייסרס של תחילת העונה הייתה באמת משהו מיוחד. היא נכנסה לעונה הזו עם דרייב אדיר אחרי ההפסד בגיים 7 בעונה שעברה בגמר המזרח מול מיאמי ופתחה את העונה בצורה פנטסטית (מאזן 7-33 אחרי 40 משחקים) כשהחמישייה שלה משחקת נפלא, פול ג’ורג’ זוכה לקרדיט ומוזכר לא פעם כמועמד אמיתי ל-MVP מאחורי לברון ו-KD ורוי היברט הופך לחומה בצורה בהגנה. פתיחת העונה המסחררת הזו גרמה לנו לחשוב שאולי הפייסרס פיצחו את הנוסחא, שהחמישייה שלהם, שמשחקת כל כך טוב ביחד (גם היום, הם עדיין החמישייה עם מדד ה-+/- הגבוה בליגה) יכולה להביא אותם לפיינלס, ואולי גם להביא להם תואר לראשונה בהיסטוריה של הפרנצ’ייז. מה שקרה בעצם הוא שפתיחת העונה הזו והיכולת של החמישייה של הפייסרס בסטרץ’ הנהדר הזה סימאו את עינינו לגבי מה שהקבוצה הזו היא באמת. ומה שהקבוצה הזו היא באמת זה לא קונטנדרית.
איבד שליטה על הקבוצה שלו? פרנק ווגל
הפייסרס אמנם מסתובבים עם התג שאומר שהם מקום ראשון במזרח, אבל בואו נשים דברים בפרספקטיבה. דבר ראשון, מדובר באחד הקונפרנסים החלשים בהיסטוריה של הליגה (קבוצות המערב ניצחו למעלה מ-63% מהמשחקים ששוחקו העונה בין קבוצות מהמזרח והמערב) כך שלא צריך להתלהב מההישג הזה יותר מדי, ודבר שני, הם צריכים להודות לרשלנות של מיאמי (שהעמידה מאזן של 14-11 ב-25 המשחקים האחרונים של העונה הרגילה) על כך שהם הצליחו לשמור על המקום הראשון לאור המשבר שפקד אותם מפגרת האולסטאר בערך.
כל עוד הפייסרס לא הגיעו למשבר הזה היינו בטוחים שהם מועמדים רציניים לתואר מכיוון שהייתה להם את החמישייה הזו, אבל מפגרת האולסטאר כבר אי אפשר להתעלם מכך שג’ורג’ היל, פול ג’ורג’, לאנס סטפנסון, דיוויד ווסט ורוי היברט כבר לא משחקים טוב ביחד. עד ה-1 במרץ החבורה הזו שיחקה ביחד 20.1 דק’ בערב, קלעה ב-49% מהשדה, 38% מהשלוש והעמידה מדד +/- ממוצע לערב של 5.3+. לעומת זאת, מה-1 במרץ ועד היום החמישייה הזו משחקת 20.2 דק’, קולעת ב-42.4% מהשדה, 37.5% מחוץ לקשת ומעמידה מדד +/- ממוצע לערב של 0.4-. מדובר בנפילה חופשית, וכעת, כאשר החמישייה הנפלאה הזו לא פוגעת, אנו מגלים שלפייסרס אין תוכנית גיבוי.
אנו מגלים שפול ג’ורג’ הוא עדיין לא סופרסטאר. הוא שחקן הגנה נפלא, והוא אתלטי והוא בדרכו להיות סופרסטאר, אבל הוא עדיין לא שם. ההגדרה שלי לסופרסטאר היא שחקן שמסוגל ליצור לעצמו מצבים, ותוך כדי הופך גם את השחקנים שלידו לטובים יותר, כך שלמעשה היכולות של הסופרסטאר, כמו יכולות החדירה שלו או הפוסט-אפ שלו הן כל כך טובות שההגנה חייבת להגיב אליהן, וכך הן מתורגמות לסלים קלים של השחקנים שמשחקים סביבו. לטעמי, אם היה סלקטור שמחליט מי נכנס למועדון הסופרסטארים ומי לא, הוא היה בודק את הממוצעים של השחקנים שמשחקים ליד השחקן שמנסה להיכנס למועדון, ולא רק את הסטטיסטיקות של השחקן עצמו.
במקרה של ג’ורג’, לפי הנתונים שלו עצמו (21.7 נק’, 42.4% מהשדה, 6.8 ריב’, 3.5 אס’ ו-1.9 חט’), יש לו קייס. אבל אם נסתכל על קצת נתונים מתקדמים, נגלה שיש לתמנון עוד הרבה לאן לשאוף. מתוך 4.2 הפעמים שבהן הוא חודר לסל הוא משיג רק 3.2 נק’ ב-45.3% לעצמו ורק 5.2 נק’ לכל הקבוצה. כלומר, כאשר ג’ורג’ חודר ולמעשה יוצר לעצמו, נדיר שזה מסתיים בסל, ועוד יותר נדיר שזה מסתיים בסל של שחקן אחר. מה שקורה לרוב זה כדרור אינסופי עד שהוא משחרר זריקה קשה בפייד-אווי שלא הולכת לשום מקום.
אז אמנם ג’ורג’ הוא לא סופרסטאר עדיין, אבל אולי לפייסרס עדיין יש איכויות שיכולות לחפות על האימפוטנציה של החמישייה שלה בתקופה האחרונה. ובכן, לא ממש. הספסל שלה הוא מהחלשים בליגה, ולמרות שיש שם קצת כח אש (כמו שראינו מסי.ג’יי ווטסון ששחרר 20 נק’ על הראש של אוקלהומה לפני שבוע), הוא מאוד לא מנוצל וקשה לראות מישהו מהחמישייה השנייה של אינדיאנה מתפוצץ לאיזה משחק סטייל נייט רובינסון או גארי ניל וגורר את הקבוצה לניצחון פלייאוף. פשוט קשה לדמיין בשיטה הסכמטית של פרנק ווגל את אוון טרנר או לואיס סקולה מקבלים רשות לזרוק יותר מ-6-7 זריקות למשחק ולקבל מספיק בטחון כדי לשנות מומנטום של משחק.
בנוסף, הקצב האיטי שבו הפייסרס משחקים (94.9 פוזשנים למשחק, מקום 20 בליגה) בתוספת העובדה שמדובר בקבוצת שלשות בינונית (35.7% קבוצתי, מקום 17) מקשים עליה לייצר נקודות במהירות, מה שנמצא בעוכריהם של הפייסרס בכל פעם שהם נקלעים בפיגור. היכולת הזו, לחזור מבור שנפלת לתוכו, היא משהו שמאפיין קונטנדריות לדורותיהן. אנו זוכרים את ההרתעה של הלייקרס של שאק וקובי, שגם כאשר הובלת ב-30 לא יכלת לנוח מולם, ואפשר לראות זאת גם מול מיאמי, שבעזרת קווץ’ הגנתי וכמה שלשות מסוגלת לחזור מכל פיגור שהיא מכניסה את עצמה לתוכו. לעומת זאת, הפייסרס מתקשים מאוד לחזור למשחק אחרי שהם נופלים לבור, ובעיקר נראה גם בזמן האחרון כי הם לא מאמינים ביכולת שלהם לחזור מפיגור, שזה אפילו יותר מטריד מחוסר היכולת עצמה לחזור למשחק.
אחרי כל המלל הנשפך, המסקנה שבוהקת חזק בשמש של אינדיאנפוליס היא אחת. החמישייה של הפייסרס חייבת לחזור לשחק טוב ביחד, כי אחרת, אין לקבוצה הזאת סיכוי לעשות משהו משמעותי בפלייאוף הזה. אין לה סופרסטאר אמיתי, אין לה רול-פליירס קטלניים, אין לה יכולת לחזור מפיגור והיא איבדה המון מכח ההרתעה שלה, אם בכלל נשאר לה משהו. אין לאינדיאנה ברירה אחרת. הם לא יהפכו להיות קבוצה עם ספסל נפיץ והם לא קבוצה שתתחיל לרוץ פתאום באמצע אפריל כדי לחזור מפיגור. כדי להגשים את החלומות שהפייסרס העזו לחלום בתחילת העונה, החמישייה של הפייסרס תהיה חייבת לחזור לכושר של עד ה-1 במרץ.
כבר לא החמישייה הטובה בליגה?
זה לא יהיה פשוט, מכיוון שהמצ’-אפים לא מסתדרים טוב עבור הפייסרס. הסדרה מול אטלנטה והגבוהים שלה שזורקים מבחוץ היא הדבר האחרון שרוי היברט העייף צריך עכשיו. בכל פעם שהוא נאלץ לצאת לשים יד לשלשה של פרו אנטיץ’ הוא נראה כאילו הוא מעדיף שיעשו לו חוקן, ובהתקפה, לפחות במשחק הראשון בסדרה, הוא עדיין לא מצליח לנצל את יתרון הגובה שלו כדי לייצר נקודות קלות בצבע. בנוסף, ג’ורג’ היל מתקשה להתמודד עם המהירות המסחררת של ג’ף טיג, ודייוויד ווסט נראה אבוד קצת מול הורסטיליות של פול מילסאפ, כך שלא יהיה כל כך פשוט לחמישייה של הפייסרס לחזור ליכולת שאנחנו מדברים עליה.
במובן מסוים, הנפילה הזו של הפייסרס מעמדת הקונטנדרית הברורה לקבוצה טובה פלוס מזכיר לי בצורה אירונית משהו את פיניקס של דאנטוני ונאש. כמו הפייסרס, גם פיניקס בזמנו הייתה קבוצה שהייתה מעולה בצד אחד של המגרש, וכמו הפייסרס, גם פיניקס של אז הייתה קבוצה עם חסרונות ברורים מאוד בצד השני של המגרש, ובאיזשהו שלב, כשהצד המעולה הופך לרק טוב, הוא כבר לא יכול לחפות על החסרונות של הצד השני, ומה שאנחנו מקבלים זה אמנם קבוצה טובה, אבל הכי רחוק שיש מקונטנדרית.