כשמחפשים שעיר לעזאזל לתלות בו את האשמה בעונה המוזרה שעוברת על הלייקרס נראה שיש יותר מדי מועמדים. יש את ג’ים באס, שהחליט לעשות את הארוחות המשפחתיות שלו עוד יותר מעיקות עם הויתור על פיל ג’קסון. יש את מייק דאנטוני, שהגיע במקום הזן מאסטר, שמגלה ככל שהעונה מתבגרת שהג’וב הזה פשוט גדול עליו (השיא הגיע בראיון ההזוי שהוא נתן אמש), ואם אנחנו ממש מחפשים, תמיד יש את דווייט האוורד, שנכנס בול למשבצת הכוכב שלא מבין את הציפיות בליגה של הגדולים.
הסיבה שמחפשים שעיר לעזאזל היא שאולי בהוליווד מתקשים להתמודד עם האמת המרה, עם הפיל שבחדר, שאומר שהאשם האמיתי במצב של הקבוצה הוא לא אחר מהכוכב הכי גדול שלה, קובי ברייאנט. הטענה הזו היא לכאורה, מגוחכת. קובי הוא הקלעי המוביל של הקבוצה (27.0 נק’), המנהיג הבלתי מעורער שלה, הוא האיש אליו הולכים במאני טיים, הוא האלפא-דוג. עם זאת, ההבנה שהלייקרס פשוט קבוצה טובה יותר כשקובי לא משחק כמו קובי יוצרת פרדוקס. יותר נכון לקרוא לזה ה-פרדוקס, כי אין דרך אחרת להסביר איך השחקן הכי טוב שלך, כאשר הוא משחק את המשחק שמבליט את יכולתו בצורה הטובה ביותר, גורם לקבוצה כולה לשחק פחות טוב?
קובי בעוד רגע של חוסר אונים
עכשיו לפתוח פה גדול ולקבל מנה גדושה של מספרים. כאשר קובי זורק פחות מ-17 זריקות למשחק (קרה 15 פעמים) ללייקרס יש 63% הצלחה. כאשר הוא זורק בין 18 ל-25 זריקות (מאורע הרבה יותר שכיח מהמאורע הראשון, 37 פעמים) יש ללייקרס 46% הצלחה. לעומת זאת, כאשר קובי נמצא בזון וזורק מעל 25 זריקות בערב (גם כן מאורע לא כל כך נדיר, 18 פעמים) הלייקרס מנצחים 55% מהפעמים. אז מה עדיף? שיזרוק פחות או שישתולל לגמרי?
אולי נתון האסיסטים ישפוך עוד קצת אור על התעלומה. כאשר קובי מוסר פחות מ-5 אסיסטים למשחק, הלייקרס עומדים על 37% הצלחה בלבד. לעומת זאת, כשקובי מפנק את חבריו עם 6 אסיסטים או יותר, לא פחות מ-67% מהמקרים מסתיימים בנצחון צהוב-סגלגל. הנתון הזה קופץ ל-70% כשקובי מוסר 7 סוכריות ומעלה.
מעבר לנתונים היבשים, יש את התחושה. התקופה החלשה ביותר של הלייקרס העונה הגיע בתחילת העונה, דווקא כשקובי היה מדהים וקלע באחוזים הכי טובים בקריירה שלו. ואילו כשהממבה השחורה לקח על עצמו את תפקיד ה-Facilitator הלייקרס החלו לצבור נצחונות בקצב של קבוצת פלייאוף. המשחק שלשום מול וושינגטון היווה אוכלוסיית מחקר מושלמת לתיאורייה המתפתחת, לפיה קובי טוב זה לא הקובי שאנחנו מכירים. כל עוד קובי התמקד במסירות (מסר 11 אסיסטים עד הרבע הרביעי), הלייקרס שלטו במשחק והוליכו בבטחה ב-18 הפרש. לעומת זאת, במאני טיים, קובי ראה רק את הטבעת מול העיניים, החטיא שתי זריקות קריטיות והניצחון הלך לג’ון וול וחבריו.
כמובן שהתיאוריה הזו היא קצת מוגזמת ואי אפשר להפיל את כל התיק על קובי. הרי להגנה של הלייקרס במתפרצת (שמדורגת במקום ה-29 בליגה בקטגוריה הזו, כשרק הכאוס של סקרמנטו חלש יותר) יש חלק לא מבוטל בחוסר היכולת של הקבוצה להתקדם במעלה הקונפרנס. בנוסף, הפציעות היוו סט-בק אכזרי במיוחד שאפשר למייק דאנטוני בעיקר למשוך זמן, אבל הנקודה ברורה. לא רק בגלל קובי הלייקרס הם קבוצה שמפלרטטת עם 50% הצלחה העונה במקום לשעוט לצמרת ולאיים על הטבעת. אבל אי אפשר להתעלם מהפרדוקס הזה, ומהשאלות שהוא מעורר, לא רק לגבי הלייקרס של העונה והעונות הקרובות, אלא לגבי התפקיד שאותו מגלם קובי ברייאנט בהירואיות כזו במשך למעלה מעשור וחצי.
קובי ככדורסלן הוא, למעשה, דינוזאור. אנחנו יכולים להגיד כמה טובים הלייקרס כשקובי מוסר, אבל קובי, במהות שלו, הוא סקורר מוחלט. אולם אין היום בליגה סקוררים מוחלטים כמו קובי. גילברט ארינס נפלט מהליגה, אלן אייברסון פלט את עצמו וטרייסי מקגריידי הלך להיפצע בליגה הסינית. קובי מייצג זן נכחד של שחקנים, שיכולים לנצח משחקים לבד, לקלוע 40-50-60 נק’ למשחק, לפעמים אפילו 81, ולנצח. ישנם עוד שחקנים כאלו בליגה, כמו כרמלו אנתוני, אבל קובי הוא המייצג האולטימטיבי. עם זאת, השיטה הזו הולכת ונעלמת מהעולם.
האב-טיפוס ובנו. מייקל וקובי
מה שקורה בלייקרס כשקובי על המגרש בדקות האחרונות מזכיר את סינדרום יוסי בניון בנבחרת ישראל עד לפני כמה שנים. נותנים לקובי את הכדור, כולם זזים הצידה ומקווים לטוב. אין תנועה בלי כדור כמו במיאמי, אין תרגילים מסודרים כמו בבוסטון, אלא פשוט תקווה שקובי יעשה את מה שהוא, עד לא מזמן, עשה יותר טוב מכל בן אנוש אחר על הפלנטה וישים את הכדור בסל. ולמרות שהמציאות חובטת בפניהם של הלייקרס פעם אחר פעם העונה, לא נראה שהם קולטים שהם נותנים מקלט לסגנון משחק שירדה קרנו.
קובי גדל על ברכיו של מייקל ג’ורדן, שהוא הוא הסקורר המוחלט. קובי הוא הדבר הכי קרוב שיש למייקל, ויכול מאוד להיות שאם מייקל היה משחק את כמות העונות שקובי משחק, גם היינו חוזים בפרדוקס שכזה מתרחש בבולס, אבל מבחינת הלייקרס, זה לא הזמן לתהות מה היה אם. זה הזמן לעשות בקרת נזקים ולהבין שאין פתרון קסמים עבור הפרדוקס הזה. אף אחד לא יעשה טרייד על קובי, זה הרי ברור. אבל מיץ’ קופצ’אק וג’ים באס צריכים להבין שאם קובי לא יבוא אל ההר, הם צריכים להביא את ההר אליו. זה לא סתם שקובי הצליח רק כאשר פיל ג’קסון היה המאמן שלו. ג’קסון היה היחיד שהצליח לתעל את סגנון המשחק הזה, של ג’ורדן ושל קובי, למשהו קבוצתי שמצליח. להביא את מייק דאנטוני, מאמן שסגנון המשחק האידאלי שלו חי בעולם מקביל מזה שקובי חי בו, זה לעשות בדיוק ההפך מבקרת נזקים.
כדי שקובי יסיים את הקריירה שלו עם יותר מ-5 טבעות, הוא יצטרך לשנות את סגנון המשחק שלו, את המהות שלו, או לקוות שפיל ג’קסון יחזור לעשות פייזלים בעיר המלאכים. הכיוון אליו הלייקרס הולכת כרגע, הוא כיוון אליו היא הולכת לבד, כי לא משנה שהיא עשתה גרסא משלה לאיחוד כוכבים, זה משנה איך היא משחקת עם הכוכבים האלו, והסגנון שמוכתב ע”י קובי, הוא סגנון שלוקח אותם לכיוון הבודד הזה, הרחק מהכיוון אליו הולכות מיאמי או סן אנטוניו או אוקלהומה. כולי תקווה שבאיזשהו שלב מישהו יתעשת ב-LA, או קובי או ההנהלה, כדי לתת לממבה השחורה הזדמנות אחרונה באמת לטבעת שישית.