דמיינו לעצמכם מכונית טובה, לא מטורפת, לא איזה מפלצת עם 1200 כוחות סוס ו-12 צילינדרים וקווין דוראנט, אלא מכונית טובה, איכותית, אמינה, כזו שהייתם רוצים לנהוג בה. עכשיו דמיינו שהמכונית המצוינת הזו תקועה בפקק, ואין לה את אפשרות להראות את היכולות שלה. דמיינו אותה נמצאת בפקק הזה לצד כל מכוניות הפאר עם מנוע הטורבו בזמן שהיא רואה בכביש המקביל מכוניות נחותות ממנה מרביצות על האוטוסטרדה. זה הסיפור של המערב מול המזרח. זה הסיפור, In a nutshell, של ממפיס גריזליז.
הדובים הם הקבוצה שאולי הכי הפסידה בשנים האחרונות מרעיון הקונפרנסים ב-NBA. בארבע העונות האחרונות, למרות שביצעו לא מעט מהפכים, גם בסגל, גם בהנהלה וגם על הקווים, הם סיימו כל עונה עם לפחות 56% הצלחה. בתקופה הזו הם פיתחו זהות מרתיעה עם ה-“Grit and Grind” המפורסם בראשות מארק גאסול, זאק רנדולף, מייק קונלי וטוני אלן והפכו בעיקר לקבוצה שבאמת אף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף.
ב-2011 הם הגיעו לפלייאוף מהמקום ה-8 והעיפו את הספרס הפייבוריטים כבר בסיבוב הראשון, מאורע שהתרחש רק פעמיים מאז שהסדרות בסיבוב הראשון עברו לטוב מ-7. בסיבוב השני הם נתקלו באוקלהומה סיטי הצעירה והרעננה, אז עוד עם הארדן שעוד לא פרץ, אבל עם ווסטברוק ודוראנט. זו הייתה סדרה מופלאה שהלכה לגיים 7, שבסופה אוקלהומה ניצחה. אבל ממפיס למדה המון מאותה עונה, ובעונה לאחר מכן הגיעה לפלייאוף עם יתרון ביתיות. עם זאת, מול הקליפרס של כריס פול הם הפסידו, שוב ב-7 משחקים.
מי שחשב שהגריזליז יפנו את הבמה בעונה לאחר מכן לכוחות העולים במערב כנראה לא מכיר את הקבוצה הזו. ב-2013 הגריזליז שוב פגשו את הקליפרס בסיבוב הראשון והפעם כתשו אותם בשישה משחקים, כולל ארבעה ניצחונות רצופים בהפרש דו ספרתי ובסיבוב השני נקמו באוקלהומה נטולת ווסטברוק והארדן בחמישה משחקים בלבד, כאשר ההגנה שלהם חונקת את KD. בגמר הם פגשו שוב את הספרס, ששינו את פניהם אחרי ההדחה הכואבת ע”י אותה ממפיס שנתיים קודם, והפעם העומק של הספרס היה גדול מדי עבור ממפיס, ולמרות שהסדרה הייתה תחרותית מאוד, הם הפסידו בסוויפ.
בעונה שעברה זו כבר הייתה אופרה שונה לגמרי. ליונל הולינס, המאמן שהוביל את הגריזליז לגמר המערב, עזב ומחליפו, דייב ייגר, נראה שהתעקש על סגנון משחק מהיר יותר מזה שהביא את הגריזליז להצלחות בשנים הקודמות. ייגר רצה קצב יותר מהיר (PACE של 92.25 בעונה שעברה לעומת 91.15 ב-2013) ויותר נקודות (103.3 נק’ ל-100 פוזשנים בעונה שעברה לעומת 101.7 ב-2013), אבל למשך תקופה ארוכה, במיוחד בתחילת העונה, נראה שהסגל שלו פשוט לא מתאים לחזון שלו. אם זה לא מספיק, מארק גאסול נפצע לחודשיים והגריזליז נדחקו הרחק מחוץ לתמונת הפלייאוף ונראה שפורטלנד תפסה את מקומם כקונטנדרית המדומה של הקונפרנס.
אלא שאז גאסול חזר, ולאט לאט הקבוצה החלה להתחבר בחזרה ולשלב בין סגנון הכסאח המסורתי של ממפיס לסגנון המהיר יחסית של ייגר. את העונה הם סיימו עם מאזן מדהים של 13-35 ב-48 המשחקים האחרונים, מה שהכניס אותם לפלייאוף דרך הדלת הראשית מהמקום ה-7. רק בשביל לסבר את האוזן, אם הם היו פותחים את העונה עם המאזן הזה, אחרי 48 משחקים הם היו צמודים לספרס במקום ה-2 במערב. בפלייאוף הם שוב קיבלו את OKC, ואלמלא הופעה הירואית של רג’י ג’קסון בגיים 4 (כפי שאפשר לראות בסרטון) והרחקה מעוררת מחלוקת של זי-בו בגיים 7, יכול מאוד להיות שהיינו מקבלים שחזור של הקליפרס-גריזליז בחצי הגמר האזורי.
אבל מה כל זה אומר על העונה הקרובה? האם הגריזליז ימשיכו להיות הקבוצה הכי טובה מבין הלא-קונטנדריות? או שאולי הם ישברו את תקרת הזכוכית וידהימו את המערב?
בהיעדר פציעות, לממפיס יש את הכלים כדי לבצע את ההפתעה העצומה הזאת. גאסול הוא עוגן הגנתי פנטסטי (שחקן ההגנה של 2013, להזכירכם), טוני אלן ומייק קונלי משלימים קו אחורי הגנתי מעולה (למעלה מ-3 חטיפות ביחד), זי-בו הוא זי-בו (צפו גם העונה למספרים של 17 ו-10 ממנו) וקורטני לי, וינס קארטר, קוסטה קופוס, ג’ארנל סטוקס, קווינסי פונדקסטר, ג’ורדן אדאמס, ניק קלאת’ס ובנו אודריך משלימים קאדר איכותי ומגוון.
למרות הסגל המרשים, בעונות הקודמות עלתה השאלה מיהו הגו-טו-גאי של הקבוצה הזו. מאז שרודי גיי עזב, נראה שאין לקבוצה הזו שחקן מובהק שאליו הולכים בדקות האחרונות כשצריך להבקיע סל. אלא שדווקא המספרים מראים שגם פה, ממפיס מצאה איזון. מייק קונלי קלע בעונה שעברה 2.4 נק’ ב-5 הדקות האחרונות של משחקים צמודים (היו לו 41 כאלו) בלמעלה מ-50% מהשדה. זה אמנם לא מתקרב למספרים המדהימים של ג’יימס הארדן, לברון ג’יימס, קווין דוראנט או דמיאן לילארד בקלאץ’, אבל זה לא רע בכלל. ובלי קשר, ממפיס כקבוצה היא בעלת מאזן ה-+/- הטוב ביותר בליגה בקלאץ’ (2.1+). היא בטופ 5 באחוזים מהשדה, טופ 7 באחוזים מהעונשין ומאבדת רק 0.9 כדורים ברגעי האמת (מקום 8). ואם זה לא מספיק, מתוך 49 משחקים צמודים בעונה שעברה, הגריזליז ניצחו 33 (67.3% הצלחה, רק אינדיאנה וסן אנטוניו היו טובות יותר), כך שהמספרים בעצם אומרים לנו שאין מה לדאוג יותר מדי לכל נושא הקלאץ’ בממפיס.
אז הגנה יש, ההתקפה משתפרת כל הזמן תחת ייגר, אפילו ברגעי האמת ממפיס היא בין הטובות בליגה, אז מה אנחנו רוצים בעצם? למה שהקבוצה הזו לא תלך עד הסוף? כנראה שהכל תלוי בבריאות החמישייה הפותחת.
רמזתי לכך מקודם, אבל פה זה המקום להדגיש זאת טוב יותר. זה נכון שכל הקבוצות סובלות מפציעות, והנה, עוד לא פתחנו את העונה וכבר קווין דוראנט ובראדלי ביל וראג’ון רונדו יהיו על אזרחי בחודש הראשון של העונה, אבל יש קבוצות שנפגעות יותר מפציעות של שחקני מפתח, וממפיס היא אחת מהן. מכיוון שאין לה באמת כוכב אמיתי, שלא לדבר על שניים, פציעה של שחקן מוביל, כמו הפציעה של גאסול בעונה שעברה, פוגעת הרבה יותר מהפציעה של קווין דוראנט עבור אוקלהומה, למשל. אצל הת’אנדר, כובד המשחק יעבור אל ראסל ווסטברוק, סרג’ איבקה יקח יותר זריקות, רג’י ג’קסון יקבל יותר כדורים. יש תחליף, או מראית עין של תחליף, לדוראנט. אצל ממפיס, אין תחליף לגאסול, אין תחליף לקונלי, אין תחליף לרנדולף.
המעבר מגאסול לקוסטה קופוס או מקונלי לבנו אודריך הוא עצום, ומחליש את הקבוצה ברמות קריטיות, כך שממפיס לא יכולה להרשות לעצמה פציעות. אבל אם השחקנים המובילים ישארו בריאים, כמו שהשחקנים המובילים של פורטלנד נשארו בריאים למשך רוב העונה שעברה, אין שום סיבה שממפיס לא תוכל לחלום ברצינות על תואר. מנגד, מספיק שזי-בו או ביג ספיין נוחתים לא טוב על הרגל, והחלומות הללו יהפכו מהר מאוד לחלומות באספמיא.
תחום נוסף שממפיס צריכה להשתפר בו אם היא רוצה ללכת עד הסוף זה השלשות. הגריזליז היו הקבוצה שזרקה הכי מעט משלוש בעונה שעברה (14.0 זריקות למשחק) והם היו בשליש התחתון של הליגה באחוזים מהטווח הזה. ב-NBA של היום שלשה זה לא רק נקודה יותר משתי נקודות, אלא זה כלי אסטרטגי. ככל שאתה קולע יותר שלשות, ההגנה נצמדת יותר לקשת וריווח המשחק הופך לפשוט יותר, החדירות קלות יותר ויש יותר מרחב פעולה למהלכי פוסט של הגבוהים. ממפיס חייבת לשפר את הנתון הזה, ולשם כך הביאה את קארטר, שבדמי הקריירה שלו הפך למומחה שלשות, ובחרה בדראפט את ג’ורדן אדאמס, שקלע למעלה מ-35% משלוש בקולג’. מעבר לכך, כולם בממפיס מקווים שקורטני לי ימשיך לצלוף כמו שעשה שנה שעברה ושמייק קונלי ימשיך לפתח את הקליעה שלו, והם מקווים מאוד שזה יקרה כבר העונה.
הסיבה שהם מקווים שזה יקרה העונה היא מכיוון שזו העונה האחרונה בחוזהו של מארק גאסול. אמנם גאסול שיחק כל הקריירה שלו בעיר של אלביס והוא מחובר לקבוצה ולקהילה, אבל עוד עונה אחת בה הוא רואה את הדוראנטים והפופוביצ’ים והבלייק גריפינים של העולם עוקפים אותו יכולה להיות עונה אחת יותר מדי, ולא מן הנמנע שהוא ידפוק אל ג’פרסון, יערוק למזרח בעונה הבאה לאחת המכוניות הנחותות, וירביץ על האוטוסטרדה כל הדרך לסיטואציה נוחה יותר לזכייה בתואר. פיל ג’קסון והניקס כבר ממתינים עם הצ’ק.