עוד חוזר הניגון. זה מה שעולה בראש כאשר מדברים על הסן אנטוניו ספרס. זה מה שעולה בראש כאשר אנו מתכוננים לניתוח העונה הממשמשת ובאה של אלופת ה-NBA, ניתוח שכבר הפך לסוג של טקס שנתי בו אנו מספידים בטרם עת את החבורה המזדקנת של גרג פופוביץ’, רק כדי שוב להיראות כמו מטומטמים במהלך העונה הרגילה והפלייאוף, כאשר החבורה הזו משאירה אבק לשאר הקבוצות.
ובכן, הטקס הזה נגמר רשמית. הגיע הזמן להכיר בכך שהספרס הם לא עוד קבוצה בליגה, כמו מיאמי או בוסטון או אפילו הלייקרס, שתלויה במאמן או בחומר השחקנים שלה כדי להצליח. הספרס עלו בשנים האחרונות לרמה אחת מעל. הספרס הם רעיון, הם אידאה לגבי איך קבוצת כדורסל צריכה להיות מנוהלת. מבחירות הדראפט המשובחות שלהם, דרך צוות האימון המגוון ועד לרמת התלות שלהם, או אי התלות, בגורם כזה או אחר. הם לא תלויים רק ביכולות החדירה של טוני פארקר או באתלטיות השקטה של קוואי לאונרד או ביסודות המופלאים של טים דאנקן, הם לא מבוססים רק על יכולות האימון של המאסטרו על הקווים. למעשה, הספרס הפכו להיות מושג, מושא קנאתן והערצתן של שאר הקבוצות בליגה, וכעת, כאשר הקבוצה הזו היא רעיון ולא עוד קבוצה, כבר קשה מאוד להספיד אותה.
אז במה בעצם תלוי הרעיון הזה? המקור של הרעיון הזה הוא בחדשנות של הפרנצ’ייז מטקסס. הספרס תמיד היו צעד אחד לפני הליגה, כמה מטרים לפני דבוקת הקונטנדריות הדולקות מאחוריהם. הם היו הראשונים שהתייחסו לשלשה מהפינה כקליעה הכי חשובה במשחק, תפיסה שחלחלה ליתר הליגה וליתר עולם הכדורסל, וכיום, ניתן לראות כמעט כל קבוצה, ב-NBA ובאירופה, מציבה שלשן בפינה של המגרש כדי לרווח את המשחק וכדי לקבור את הזריקה הכי יעילה שיש.
מעבר לכך, הספרס תמיד היו הארכיאולוגים של הליגה, שזו דרך די חנונית לבטא את היכולת שלהם למצוא שחקנים שהם יהלומים לא מלוטשים ולקדם אותם לקדמת הבמה. דני גרין היה על תקן המעודדת של לברון ג’יימס בקדנציה שלו בקליבלנד לפני שהגיע לספרס והפך לאחד השוטינג גארדים המאיימים בליגה. לפאטי מילס הייתה קריירת NBA רק על הנייר לפני שהגיע לספרס. בוריס דיאו נפלט משארלוט בטרם מצא את מקומו וייעודו כפוינט-פורוורד בסיסטם של פופוביץ’. הרשימה נמשכת ונמשכת, עם שמות כמו גארי ניל, מאט בונר וטיאגו ספליטר, שכולם היו אנונימים לחלוטין בעולם ה-NBA לפני שגרג פופוביץ’ ואר.סי ביופורד שמו עליהם את הידיים.
בעונה שעברה הספרס שוב הראו כמה הם מתקדמים יותר מכל שאר המועדונים בליגה, כאשר אף שחקן ברוסטר שלהם לא שיחק למעלה מ-29.4 דקות בממוצע לערב בעונה הרגילה. זה לא הפריע לספרס לסיים את העונה הרגילה במקום הראשון בליגה, ובנוסף, זה גם נתן לחברה הקשישים ברוסטר, דאנקן וג’ינובילי, קצת זמן מנוחה דרוש ביותר. ובלי קשר, האקט הזה בנה את כל שחקני הסגל והביא אותם מוכנים לפלייאוף. הרוטציה הרחבה והעמוקה של הספרס הביאה למעשה את קורי ג’וזף באותה רמת מוכנות לפוסט-סיזון כמו טוני פארקר, כפי שראינו בגיים 6 בסדרה מול הת’אנדר, בו ג’וזף נכנס במחצית השנייה כאשר פארקר היה פצוע והשתלב מצוין. כך לספרס היו גם יותר נשקים בפלייאוף שגרג פופוביץ’ סמך עליהם, וגם הם הגיעו בכושר הרבה יותר טוב משאר הקבוצות. סביר להניח שכבר העונה נראה יותר קבוצות נוקטות בגישה דומה, ודייוויד בלאט כבר טען כי לתת ללברון לנוח במהלך העונה זה המהלך החכם. מעניין.
אבל בואו נשים בצד לרגע את כל הרעיונות החדשניים של הספרס, כי יש לנו עונת כדורסל בפתח, ובעונה הזו לספרס יש משימה אחת שהם עדיין לא השלימו בכל 17 העונות האחרונות, שהיו עונות השיא של הפרנצ’ייז, וזו משימת הבק-טו-בק. פה זה בדיוק המקום להכניס קלישאה כמו “להישאר על הגל זה יותר קשה מלעלות עליו” או משהו מעפן שכזה, אבל זה לא אומר שזה לא נכון. בארבעת האליפויות האחרונות של הספרס, הם לא הצליחו להגיע לפיינלס בעונה העוקבת, וכשהמערב נראה תחרותי מתמיד, יש מצב טוב מאוד שההיסטוריה תחזור על עצמה בפעם החמישית.
למה בעצם? הרי הספרס שמרו על כל הסגל שזכה באליפות מרהיבה רק לפני ארבעה חודשים. למעט בוריס דיאו, כל שחקני הרוטציה הבכירים שלהם נחו בקיץ (מה שהתאפשר באמצעות קצת שרירים שההנהלה עשתה מול מאנו ג’ינובילי כדי שלא יופיע במדי ארגנטינה) ולהמשכיות הזו ולמנוחה הזו יש בדרך כלל השפעה חיובית על לוח התוצאות. כשמוסיפים לכך את התחושה שאולי, אולי זו העונה האחרונה של טים דאנקן ומאנו ג’ינובילי (שניהם מסיימים חוזה בקיץ), ושהם ירצו לסיים את הקריירה שלהם ב-High Note, למה בעצם שההיסטוריה תחזור על עצמה?
זו שאלה שקשה מאוד להתמודד איתה, כי הספרס הם קבוצה שקשה מאוד לא להמר עליהם. מצד שני, גם קשה מאוד להמר עליהם. הרי בכלל לא בטוח שהספרס היו שורדים את הסדרה מול הת’אנדר בגמר המערב אם סרג’ איבקה לא היה פצוע בתחילתה. מצד שני, דווקא אחרי שאיבקה חזר והת’אנדר היו בכסא הנהג, הספרס מצאו כוחות כדי לבצע עוד מהפך ולעלות לפיינלס. אבל עדיין, קשה להתעלם מהנטייה הטבעית של ידידתנו, ההיסטוריה.
הסיבה המתבקשת לכך שהספרס לא הצליחו לחזור לפיינלס בעונות פוסט-אליפות היא שהדרייב ירד, שהזכייה בתואר הורידה את מפלס הרעב של הקבוצה וקבוצות אחרות, רעבות יותר, עם מוטיבציה גבוהה יותר, באו וגנבו את ההצגה. אפשר גם להצביע על העובדה שהספרס בעצמם היו בצד השני של המשוואה הזו בעונה שעברה, כאשר הם באו עם אובר-מוטיבציה לתקן את מה שקרה ב-2013 עם אותה שלשה של ריי אלן.
אבל ההיתפסות לנושא המוטיבציה היא מוטעית, כי בריצות לתואר יש אלמנט לא מבוטל של מזל. סל ה-0.4 שניות של דרק פישר היה שם פעם אחת, הסל ועבירה של דירק נוביצקי ב-2006 היה שם בפעם אחרת. זה לא רק תחושת שובע, אלא גם אלמנטים אחרים, ולקבוצה הנוכחית של הספרס יש את הכלים כדי להתמודד עם אותם אלמנטים. יש להם כוכב צעיר בהתהוות בדמות קוואי לאונרד, שנראה כבר עכשיו כמו אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה. יש להם ספסל עמוק ואיכותי שכולל את פאטי מילס, מרקו בלינלי, בוריס דיאו ואחרים. ויש להם אולי את סגנון המשחק הכי יפה לעין שהליגה ראתה ב-30 השנים האחרונות, מאז בוסטון של שנות ה-80, כך שאם יש קבוצה שדווקא יכולה להתמודד עם תופעת ההיסטוריה החוזרת, זו הקבוצה הזו.
מנגד, אם אנחנו מחפשים בפינצטה נקודות חולשה במכונה של הספרס, יש כמה כאלו. הראשונה היא המחליף לגבוהים. זוהי לא בעיה שרק הספרס סובלים ממנה, כמובן, אלא גם קונטנדריות אחרות כמו הקליפרס וקליבלנד סובלות מאותה בעיה, אבל אצל הספרס היא טיפה יותר בעייתית כי הם מסתמכים המון על שחקן בן 38.
בפלייאוף האחרון הספרס נהנו ממצ’-אפים יחסית נוחים מתחת לסלים. מיאמי הייתה קבוצה ללא ביג-מן אמיתי, והיא הייתה אחת מקבוצות הריבאונד החלשות בליגה בשנתיים האחרונות. פורטלנד הייתה בוסרית מדי בסדרת חצי הגמר, לדאלאס לא היה באמת אף ביג-מן מאיים מלבד דירק נוביצקי ואוקלהומה כאמור נאלצה להתמודד ללא איבקה במשחקים הראשונים בסדרה. מצד שני, הספרס הם אלו שעשו את המצ’-אפים האלו נוחים. טיאגו ספליטר היה נהדר בהגנה על נוביצקי ולמרקוס אולדריג’ בסיבובים הראשונים, ודאנקן שמר על הצבע כמו שרק הוא יודע (שמר על הטבעת בפלייאוף ב-49.5% מרשימים למדי).
עם זאת, עדיין אם יש איזושהי דרך לפגוע בספרס, היא עוברת דרך לחץ על הקו הקדמי. יהיה מעניין מאוד לראות סדרה העונה בין הספרס לקליפרס, כאשר בלייק גריפין ודאנדרה ג’ורדן ילחמו בדאנקן וספליטר מתחת לסלים. פופ לא יוכל להשתמש הרבה בהרכב האהוב עליו עם דיאו כפאוור פורוורד ופתאום המחסור בסנטר מחליף איכותי מהספסל (ג’ף איירס עדיין לא שם, וארון ביינס עדיין מתנדנד) תוכל להיות בעוכריהם.
נקודת התורפה השנייה היא שאין להם תחליף לקוואי לאונרד. ראינו בגיים 2 של הפיינלס איך כאשר קוואי הסתבך בבעיית עבירות לברון פשוט חגג. עם קוואי, ההגנה של הספרס נראית הרבה יותר טוב איתו (העמיד נתון יעילות הגנתית של 100.0 עגול בפלייאוף האחרון, כשרק ספליטר, גרין וג’ינובילי, משום מה, מעמידים נתון טוב יותר) מבלעדיו, וקבוצות שיצליחו לסבך את ה-MVP של הפיינלס, יסבכו בעצם את כל המערכת של הספרס. דני גרין אמנם התפתח להיות שחקן הגנה איכותי, אבל הוא בנוי יותר לשמור על הסטף קרי והדוויין ווייד של העולם. הוא לא יכול לשמור על שחקנים כמו לברון וקווין דוראנט.
אבל אם נחזור לרגע להסתכל על הספרס ממעוף הציפור, הם נמצאים בדיוק איפה שהם רוצים להיות. אמנם יש להם כמה נקודות תורפה נקודתיות, אבל הן מינימליות והרבה פחות מדאיגות מאלו של הקונטנדריות האחרות (לעומת ה-מה-לעזאזל-קליבלנד-מתכננת-לעשות-בהגנה הבעיות של הספרס נראות ממש סבבה), ולכן, יש סיבה להאמין שהספרס יכולים לעשות בק-טו-בק. אם לא יהיו פציעות לקו הקדמי. ולקוואי. ולטוני פארקר. והמצ’-אפים בפלייאוף יהיו סבבה כמו בעונה שעברה.
כלומר, המצב של הספרס טוב, אולי הכי טוב מבין כל הקונטנדריות, אבל בליגה הזו, בטח ובטח במערב הפרוע של העונה, שום דבר לא בטוח, ואם אני צריך להמר על זה, אני מהמר שגברת היסטוריה תקפוץ שוב לביקור, ושהספרס לא יגיעו לפיינלס.
חג שמח:)