מה שכיף ולא כיף ב-NBA הוא שאי אפשר באמת לחזות את מה שהולך לקרות. גם בעידן הסטטיסטיקות המתקדמות, שבו אנו יכולים לדעת כמעט הכל על שחקנים וקבוצות, מיעילות התקפית ל-100 פוזשנים ועד לאורך התנוך של השחקן ה-13 ברוטציה, אין לנו אפשרות לדעת בוודאות מי יהיו הקבוצות שיפתיעו או יאכזבו. בעונה שעברה, לדוגמא, סומנו חמש קבוצות כמועמדות לגיטימיות ללכת עד הסוף במזרח, מיאמי, אינדיאנה, ברוקלין, שיקאגו והניקס. בפועל כולנו יודעים מה קרה. זה מה שכיף ולא כיף בתחזיות, שהן מתנפצות לכולנו בפנים.
מה שעוד יותר כיף בכיף האמביוולנטי הזה הוא שהוא ממשיך שנה אחר שנה, וגם השנה נוכל לבצע תחזיות שבעוד חודשיים יראו מגוחכות לחלוטין, אבל היי, מה עוד יש לנו לעשות באמצע אוקטובר?
אני מסתכל על התחרות על המקום ה-3 במזרח כמו על מירוץ במדבר. יש המון מתחרים, חלק מוכשרים יותר, חלק מנוסים יותר, חלק מאומנים יותר, אבל לכולם חסר משהו, מה שמביא אותם פחות או יותר לאותה רמה. במדבר הזה של קבוצות הביניים במזרח, מתחת לשיקאגו ולקליבלנד, יש אופציה להפתעה אמיתית, ואל תתפלאו אם אחת הקבוצות שיוזכרו כאן תמשיך איתנו עד לגמר המזרח ואולי אפילו עד הפיינלס אם המזל יאיר לה פנים.
הקבוצה שהכי סקסי לדבר עליה כמועמדת רצינית למקום ה-3 היא וושינגטון וויזארדס. הקוסמים הראו בעונה שעברה כמה פוטנציאל יש להם עם ה – (Self Proclaimed) קו אחורי הטוב בליגה של ג’ון וול ובראדלי ביל. עם זאת, זה הקו הקדמי שלהם, בראשות ננה ומרצין גורטאט, שהתעלל בשיקאגו הדלילה בסיבוב הראשון והביא את הוויזארדס לחצי גמר המזרח מול הפייסרס. שם החגיגה נעצרה, עם שלושה הפסדי בית וכמה תצוגות שהראו כמה הקבוצה הזו בוסרית במאני טיים. ועדיין, העונה שעברה נתנה הרבה תקוות לעתיד טוב יותר ב-DC.
בקיץ הוויזארדס היו פעילים גם כן, כשהחתימו את גורטאט על חוזה ארוך (מדי) וויתרו על שירותיו של טרבור אריזה. מנגד, הם החתימו את פול פירס, שכבר הספיק לעשות בלאגן במשחק קדם העונה מול הבולס ולגרום להרחקתם של ארבעה שחקנים. בנוסף, הם חיזקו עוד יותר את הקו הקדמי עם הבאתם של כריס האמפריס ודוואן בלייר, ובסופו של דבר, הם יעמידו קבוצה דומה מאוד לזו שראינו בעונה שעברה, כשגם רנדי וויטמן הוחתם על חוזה חדש וימשיך לעמוד על הקווים.
לעומת זאת, לטעמי, הקבוצה הזו תהיה טיפה פחות טובה מבעונה שעברה. זה לאו דווקא הפציעה של בראדלי ביל, שיחמיץ את החודש הראשון של העונה (לוויזארדס יש לוח משחקים יחסית נוח בחודש הראשון כך שהם יכולים להסתדר גם בלעדיו), או תופעת פוסט-חוזה -גדול-ושמן שמרצין גורטאט צפוי לסבול ממנה, אלא זה דווקא המחליף שהם בחרו לאריזה. יש לי המון כבוד לפול פירס, ואני חושב שהוא Hall of Famer בוודאות, אבל הוא כבר לא סמול-פורוורד ב-NBA.
פירס, שחוגג היום יומולדת 37, לא מסוגל להתמודד עם השחקנים שצפויים להתמודד מולו בעמדות הכנף. אין לו את הרגליים יותר להתמודד עם לברון ג’יימס או כרמלו אנתוני או אפילו דמאר דרוזן. בעונה שעברה במדי הנטס הוא כבר לא שיחק בעמדה הזאת, אלא ג’ייסון קיד הסיט אותו לעמדת הפאוור פורוורד ומשם הוא עשה את כל הנזק ליריבות. ברוטציה של וושינגטון אין לו סיכוי לשמש כסטרץ’ פור, והוא יחזור לתפקידו המקורי בעמדה 3, ושם כבר אין לו יתרון כבעבר. כך שלמרות שחילוף של אריזה בפירס בחמישייה של הוויזארדס נראה מצוין על הנייר, הנייר הזה הוא כנראה מ-2010 ולא מ-2014, והגיע הזמן להכיר בכך.
התקווה הגדולה של הוויזארדס תגיע משיפור דרמטי של וול וביל, או מתרומה בלתי צפויה של אוטו פורטר, אותו שחקן שנבחר בעונה שעברה במקום ה-3 בדראפט והעונה ינסה להוכיח שלא מדובר רק באחלה שם למוסך. בלי אחד משני הדברים האלו, קשה לי לראות אותם צולחים את שדה המוקשים (היחסי) במזרח ומסיימים עם מדליית הארד. במיוחד כשיש קבוצות שבנויות בצורה טובה יותר.
אחת מאותן קבוצות היא שארלוט הורנטס. הקבוצה של מייקל ג’ורדן קיבלה בחזרה את הכינוי שלה ונראה שקיבלה גם קצת מזל על הדרך. זה כבר קיץ שני ברציפות שהצרעות מצליחים לפתות פרי אייג’נט רציני להגיע אליהם, והפעם מדובר בלאנס סטפנסון. ההגעה של לאנס, ביחד עם העובדה שגם קמבה ווקר וגם אל ג’פרסון נכנסים לעונות חוזה (קמבה נכנס לעונה האחרונה של חוזה הרוקי ולביג אל יש אופציית יציאה בסוף העונה, שקשה להאמין שהוא לא יממש אותה בהתחשב בעלייה הצפויה של תקרת השכר), הופכת את ההורנטס לקבוצה עם המון מה להוכיח, וכפי שאמרנו, במדבר של המזרח, זה עשוי להספיק.
לאנס צפוי לקחת על עצמו את התפקיד הייחודי של ג’וש מקרוברטס מהעונה שעברה, תפקיד מנהל המשחק בפועל של הקבוצה, ופה בעצם קבור הכלב. אם סטפנסון יראה את הניצוצות שהוא הראה בעונה שעברה ויראה גם אחריות ומנהיגות, הדרך של ההורנטס לצמרת תהיה חלקה. מנגד, אם הוא יתעסק בשטויות כמו בסדרת גמר המזרח מול מיאמי (הקליפ הלא רע שהוא משתתף בו לא מבשר טובות במקרה הזה), גם השיטה ההגנתית המוצלחת של סטיב קליפורד וגם העובדה שיש להם את הסנטר ההתקפי הכי טוב בליגה לא יעזרו להורנטס. סטפנסון הוא בדיוק מה שיעשה את ההבדל עבור ההורנטס בין קבוצת סיבוב ראשון לבין קבוצה שיכולה לאיים על צמד הקונטנדריות היחידות של הקונפרנס.
בעונה שעברה המושג “צמד הקונטנדריות” התייחס למיאמי ולאינדיאנה, אבל שתי הקבוצות הללו יתקשו מאוד לחזור לסטטוס הזה בקרוב. העונה של אינדיאנה התרסקה ביחד עם הרגל של פול ג’ורג’, ואילו מיאמי צריכה עוד להתרגל לחיים בלי לברון ג’יימס. יש להיט סיכוי לא רע להישאר קרוב לצמרת עם דוויין ווייד, כריס בוש, לואל דנג ואריק ספולסטרה, אבל זו עדיין קבוצה מבוגרת ושבעה יחסית, ובמירוץ המדברי הזה הגיל ישחק תפקיד מרכזי. ההיט, לטעמי, יהיו פחות איום על המקום השלישי, אלא יותר ינסו להגיע בכושר שיא לפלייאוף כדי להיות הסוס השחור של המזרח.
סוס שחור נוסף זו הקבוצה של מיכאיל פרוחורוב, הברוקלין נטס. אחרי קיץ שכלל זעזועים על הקווים והרבה מלחמות אגו במשרדים הראשיים הנטס מגיעים לעונה עם סגל שגם הם יודעים שהוא לא מספיק טוב כדי לקחת אליפות. מצד שני, הם מקבלים את ברוק לופז חזרה והם הביאו את ליונל הולינס, אותו מאמן ששדרג את המשחק של מארק גאסול וזאק רנדולף. השילוב הזה, של לופז והולינס, יכול להביא את הנטס רחוק, ואם דרון וויליאמס יעלה עם ד”ר בראון על הדלוריאן בחזרה ל-2009 אולי לנטס יש סיכוי אמיתי לאיים על הצמרת. במציאות, לעומת זאת, יותר מדי דברים צריכים להסתדר כדי שהנטס יסיימו במקום ה-3. וויליאמס, כאמור, צריך לחזור לפורמת האול-סטאר שלו, ג’ו ג’ונסון צריך לא לדעוך, ברוק לופז צריך לא להיפצע ואיזשהו שחקן צריך לתת את הערך המוסף שפול פירס ושון ליווינגסטון נתנו בעונה שעברה, אבל אם חלק מהדברים האלה יתחברו, הם בהחלט יכולים לאיים על התואר הוירטואלי “הקבוצה שאף אחד לא ירצה לפגוש בפלייאוף”.
בתוך כל ההתלהבות שכחנו את אותה קבוצה שסיימה במקום ה-3 בעונה שעברה, טורונטו ראפטורס. הראפטורס שמרו על הסגל שלהם בקיץ עם ההחתמות של קייל לאורי, גרייוויס ואסקז ופטריק פטרסון וגם השאירו את דוויין קייסי על הקווים, ויכול להיות שזה, ביחד עם עוד קצת השתדרגות של דמאר דרוזן, יונאס ולנצ’יונאס וטרנס רוס, יספיקו כדי לשחזר את ההישג המרשים מהעונה שעברה.
הראפטורס בעונה שעברה היו סיפור יוצא מן הכלל. דווקא אחרי הטרייד על רודי גיי, שהיה אמור להחליש את הקבוצה, לאורי ודרוזן לקחו אחריות וקייסי, עם גבו אל הקיר בעונת חוזה, מצא את השיטה שתמקסם את היכולות שלהם, וביחד הראפטורס הגיעו לטופ 10 גם ביעילות הגנתית וגם ביעילות התקפית, סימן שמעיד על איכות הקבוצה (אוקלהומה, סן אנטוניו והקליפרס היו שלושת הקבוצות האחרות שהגיעו להישג הזה).
האם הראפטורס באמת יכולים לעשות זאת שוב? ההפסד הכואב בסיבוב הראשון בעונה שעברה מול ברוקלין יכול לתת להם אובר-מוטיבציה, וביחד עם העובדה שהם נמצאים בבית האטלנטי החלש (עם בוסטון, פילדלפיה והניקס), זה יכול להספיק כדי להגיע לפודיום של המזרח. אבל חשוב לזכור שבעונה שעברה הראפטורס נהנו מהחולשה הכללית של כל המזרח, והעונה הסיפור הוא אחר, ויש קבוצה אחת שכנראה טובה יותר מהקנדים.
הקבוצה הזו היא אטלנטה הוקס. למי ששכח, ההוקס היו הצלע השלישית במזרח בעונה שעברה עד פציעתו של אל הורפורד, וגם לאחר שנפצע והדרדרו בדירוג, הראו כמה הם יכולים להיות מסוכנים בסיבוב הראשון של הפלייאוף מול אינדיאנה, כאשר לפרקים הם נראים כמו הספרס של המזרח, מבחינת הנעת כדור ותנועה מסביב לקשת השלוש. כמובן שזה לא מפתיע שמאמן הקבוצה, מייק בודנהולצר, הוא נצר לאותה שושלת של הספרס, ויתכן שהעונה, בעונתו השנייה על הקווים, ביחד עם הורפורד (שחוזר מפציעה), פול מילסאפ (שנכנס לעונת חוזה), ג’ף טיג (שהיה דומיננטי בסדרה מול אינדיאנה) וקייל קורבר (שקצרה היריעה מלהכיל את התרומה שלו לסגנון המשחק של ההוקס), אטלנטה השקטה עוד תפתיע את כולנו.