יש משהו עצוב בלהיפרד מהקבוצות שעפות בסיבוב השני של הפלייאוף. אחרי כמעט חודש של פלייאוף כבר התרגלת לראות את השם של ברוקלין על לוח התוצאות ואתה כבר מכיר את כל השחקנים של פורטלנד (אפילו וויל בארטון, שעד גיים 2 בסדרה מול הספרס הייתי בכלל בטוח שזה ההוא מסטאר וורס שצוחקים עליו ב”המפץ הגדול”), ומעבר לכך, כבר פיתחת מעורבות רגשית. קבוצה שממשיכה איתך לחצי הגמר האזורי נמצאת איתך יותר זמן, וכפועל יוצא אתה מתרגל, וכשזה נגמר בכמה רגעי התעלות של מיאמי או בדומיננטיות ספרסית טיפוסית, עצוב להיפרד.
אבל זוהי טבעה של הליגה, וכל שנה אנחנו עוברים את השלב הזה בו חלק מהקבוצות שעשו קפיצת מדרגה מגלות שהמדרגה הבאה עדיין גבוהה מדי בשבילן, וחלק מהקבוצות פשוט נתקלות בקיר ששמו קווין דוראנט וראסל ווסטברוק (אל תדאגו, הקליפרס יקבלו פוסט משלהם לכבוד האוף-סיזון המופרע שהולך להיות להם), וכעת כל מה שנותר הוא להסתכל קדימה ולהמשיך לבנות על הבסיס שהוקם השנה, ויש עם מה לבנות.
פורטלנד טרייל-בלייזרס – למרות שהסדרה מול הספרס הייתה חד-צדדית יותר מהצפוי, ופורטלנד גילתה שיש לה עוד הרבה נקודות לשיפור כדי להגיע לרמה של קונטנדרית ראסמי, זה היה פלייאוף טוב מבחינת הבלייזרס. מה זה טוב? מעולה! הסדרה הבינונית מול הספרס לא תשכיח את הזיכרון האדיר שנצרב לנו כאשר השלשה של דמיאן לילארד צללה פנימה ושלחה את יוסטון הביתה בגיים 6, והיא לא תצליח לגרום לנו לשכוח איך למרקוס אולדריג’ התעלה בפלייאוף הזה והוכיח כי בליגה שהולכת לכיוון של סמול-בול, עדיין אין תחליף לפאוור פורוורד אמיתי כמוהו, במיוחד כשזה מגיע עם קליעת מיד-ריינג’ אימתנית, והסדרה מול הספרס גם לא תגרום לנו לאבד תקווה בטרי סטוטס, שהיה אחת ההפתעות הנעימות בפלייאוף הזה בגזרת המאמנים (ראוי לאזכור ההאק-א-דווייט בגיים 1 של הסיבוב הראשון ששינה את כל הסדרה).
אבל מיום רביעי בלילה נפתחה עונת המלפפונים באורגון, וכמו כל עונת מלפפונים של קבוצה בעלייה, היא תהיה מרתקת. היא לאו דווקא תהיה מרתקת מבחינת החתמות פרי אייג’נטים או טריידים מפוצצים, מכיוון שלבלייזרס אין יותר מדי מקום מתחת לתקרת השכר (חפירה קצרה: בהנחה שניל אולשיי, ה-GM, יממש את האופציות שיש לו על בארטון ורובין לופז ושמו וויליאמס יממש את אופציית השחקן שלו, הבלייזרס יהיו עם בערך 61 מיליון דולר משכורות, כפסע מתקרת מהשכר שצפויה להיקבע סביב ה-63 מיליון) וכי הם פחות או יותר סגורים בכל עמדה על המגרש ואין להם צורך בטרייד. בנוסף, גם דראפט 2014 לא יהפוך את הקיץ של פורטלנד למרתק מכיוון שאין לבלייזרס בחירת סיבוב ראשון (שייכת לשארלוט).
אז למה בכלל אנחנו מדברים על הקיץ של קבוצה בלי בחירת דראפט אטרקטיבית, בלי נכסי טרייד קונבנציונאליים ובלי צורך ברור לעשות שינוי כקיץ מרתק? מכיוון שבקיץ הבא 60% מהחמישייה מסיימת חוזה (למרקוס אולדריג’, ווסלי מת’יוס ורובין לופז) ובאקלים הנוכחי של הליגה, שבה כל שנה הרווחים גדלים ותקרת השכר קופצת, הקונספט של אקסטנשן שנה לפני מאבד מערכו (תראו את הפער המטורף בין מה שלמרקוס יכול לקבל השנה בהארכת חוזה לעומת מה שהוא יכול לקבל שנה הבאה כפרי אייג’נט) ולכן הבלייזרס חייבים לעשות הכל כדי לגרום ל-60% הזה להישאר, במיוחד אולדריג’ ומת’יוס.
איך עושים זאת? ע”י תקווה שניק באטום יתפתח לסטופר ברמה גבוהה וחיזוק הספסל. לגבי הנושא הראשון, זה תלוי קודם כל בבאטום עצמו. יש לו את הנתונים הפיזיים לעשות זאת, השאלה היא אם הוא יעשה זאת. לגבי הנושא השני, יש בעיה. הבעיה היא שכשמדברים על חיזוק הספסל קל לדבר, אבל קשה לבצע. גם על הפייסרס בעונה שעברה אמרנו שאם רק היה להם שחקן שישי לגיטימי הם היו מדיחים את ההיט, והעונה ראינו שגם כשהם הביאו וטרנים מוכחים השיטה של פרנק ווגל גרמה לכל לואיס סקולה להיראות כמו ביסמאק ביומבו. הבלייזרס יצטרכו למצוא את הנוסחא הנכונה שתשלב בין שחקן שיחזק את הספסל לא רק נומינלית, אלא גם יתאים לשיטה של טרי סטוטס.
לבלייזרס צפוי להיות בדיוק הסכום לכזו מציאה. גם אם מו וויליאמס לא ישאר, זו לא תהיה בעיה למצוא לו תחליף בשוק הרכזים המוצף (וגם סי.ג’יי מקולום יכול לתפוס את הדקות שלו כרכז המחליף בעונה הבאה) וגם אם כן, עדיין יהיו לבלייזרס קצת שקלים לזרוק על שחקן שיתן להם עומק בספסל. במידה ומייק דאנליבי יחתך מהבולס כחלק מהניסיון של שיקאגו להחתים את כרמלו אנתוני, הוא יכול להתאים בצורה נהדרת לפאזל שאולשיי מנסה לחבר בפורטלנד, או אולי מישהו כמו דוואן בלייר שיכול לספק דקות איכותיות מהספסל כאשר אולדריג’ ולופז נחים. האופציות אמנם לא גורמות לעיניים לצאת מהחורים, אבל הן לא רעות.
לטעמי, פורטלנד צריכה ללכת לכיוון הזה, של השיפור השולי. הם צריכים לתת עוד עונה לליבה הזו של אולדריג’-לילארד-מת’יוס-באטום, לסמוך על סטוטס שידע מה לעשות עם החומרים הללו ולהתפלל שקללת הברכיים השבורות עזבה אותם סופית ועברה לשיקאגו. העונה הבאה זה הזמן של פורטלנד לבסס את מקומה כקבוצת צמרת בליגה, בצורה כזו שלא תיתן ללמרקוס אולדריג’ אפילו לחשוב על עזיבה בקיץ הבא. זה לא הזמן לקפוץ מעל הפופיק ולנסות להחתים איזה שחקן חופשי מפוצץ שיתקע את הגמישות של הבלייזרס לעתיד הנראה לעין. בקיצור, זה לא הזמן לעשות את מה שגולדן סטייט עשתה בעונה שעברה.
ברוקלין נטס – לפני הסדרה מול מיאמי תיארתי את העונה של הנטס כניסוי להשתלת לב הראשון בהיסטוריה של הספורט. ובכן, אחרי חמישה משחקים נראה שהניתוח לא הצליח, והחולה כנראה עומד למות.
יציאה בסיבוב השני כשאתה כבר קילומטרים אחרי תקרת השכר ובלי בחירת דראפט אחת (גם לא בסיבוב השני) בדראפט הכי טוב ב-7 השנים האחרונות זה אף פעם לא טוב, וכשמוסיפים לזה ששני שחקני חמישייה (פול פירס ושון ליווינגסטון) מסיימים חוזה וגם שני שחקני ספסל (אנדרה בלאץ’, שיממש ככל הנראה את אופציית השחקן שלו, ואלן אנדרסון) מפסיקים לקבל צ’קים מדון פרוחורוב, המצב בברוקלין מתחיל להזכיר את המצב של היריבה מהצד השני של ההדסון. ג’יי זי, יצאת בזמן.
התסריט האופטימי במקרה הזה הוא שפירס וליווינגסטון חותמים על חוזה חדש, בילי קינג מצליח לרקוח עוד פעם איזשהו טרייד שמחיה את האשליות שברוקלין מסוגלת לעשות משהו (משהו בסגנון של מרכוס ת’ורנטון, מייסון פלאמלי, כל בחירות הדראפט של הנטס עד 2035 ואספקה שנתית של מוצרי טיפוח שפמים לסטן ואן גנדי בתמורה לג’וש סמית’), ברוק לופז חוזר לכשירות ונראה כמו ברוק לופז של תחילת העונה וג’ייסון קיד נראה כמו הג’ייסון קיד של החצי השני של העונה. הבעיה עם התסריט האופטימי הזה היא שהוא גם סוג של התסריט הפסימי (רק תחשבו על ברוק לופז בסוף העונה וג’ייסון קיד בתחילת העונה. Yikes!) ושגם אם נהיה סופר-דופר אופטימיים במקרה הזה, קשה להאמין שהנטס יתעלו על ההישג של השנה ויעברו את הסיבוב השני, במיוחד כשבעונה הבאה המזרח צפוי להיות חזק יותר עם ההתפתחות של וושינגטון, החזרה של דרק רוז והאקסיומה הכוללת שטוענת שאין-מצב-שהמזרח-יהיה-חלש-יותר-מהשנה. המהלך הגדול של הנטס היה בשנה שעברה עם הטרייד על פירס וקווין גארנט, ובמהלך הזה הם משכנו את העתיד שלהם. כעת, כשהמהלך הזה נכשל, זה הזמן להתמודד עם התוצאות.
התוצאות הן שפירס כנראה יעזוב לקבוצה שתוכל לתת לו הזדמנות אמיתית לזכות בטבעת שנייה בקריירה. PP נמצא בסיטואציה אליה כל וטרן ותיק מגיע באיזשהו שלב, שלב האופציות. הוא יכול לחתום מחדש בברוקלין על חוזה חדש ולהיות Keep getting ’em checks guy עד לסיום הקריירה שלו, או שהוא יבחר לחתום על חוזה מינימום בקבוצה שתיתן לו תפקיד קטן יותר, אך עם סיכוי גבוה יותר להגיע לשלבים המאוחרים של מאי ויוני. קבוצה כמו הקליפרס, למשל (בואו לא נשכח 1: פול פירס גדל באינגלווד), או אולי הווריורס (בואו לא נשכח 2: פול פירס נולד באוקלנד).
בלי קשר, נראה שזהו סוף הרומן בין פירס וגארנט, שככל הנראה יישאר לעוד עונה בפרוחורוב-לנד לאסוף קצת צ’קים ויפרוש בתום העונה הבאה אחרי שמשך את הפרישה שלו קצת יותר מדי (שנתיים זה קצת?) והנטס ישארו עם לופז, דרון וויליאמס (זוכרים אותו?) וג’ו ג’ונסון, כלומר עם קבוצה שמספיק טובה כדי להגיע לפלייאוף, אבל לא מספיק טובה כדי לנצח בו.
וושינגטון וויזארדס – ההפתעה הכי נעימה של הפלייאוף הזה סיימה את הפלייאוף עם טעם קצת חמצמץ בפה. הוויזארדס הרגישו, ובצדק, שהם יכלו להגיע רחוק יותר מול יריבה מאניה-דפרסיבית כמו אינדיאנה, אבל ברגעי האמת, הם גילו שלמרות שיש להם וטרנים מוכחים כמו ננה ואנדרה מילר ומרצין גורטאט, כשהכוכבים שלך צעירים וחווים את הפוסט-סיזון לראשונה מקרוב, זה לא קל, וכשממול יש את דייוויד ווסט במוד של פאקינג דייוויד ווסט (אני אישית הערצתי אותו בגיים 6, במיוחד בקטע בו הוא צרח על פול ג’ורג’ אחרי נסיון כושל של האחרון למסירה מאחורי הגב), זה נגמר עם הפסד כואב.
מצד אחד וושינגטון יוצאת לחופשת הקיץ עם הרבה סיבות לאופטימיות. ג’ון וול הוכיח שהוא יכול להיות רכז טופ 5 בליגה שמוצפת ברכזים מדהימים, בראדלי ביל הוכיח שהוא מסוגל להיות שוטינג גארד טופ 5 בליגה שלא ממש מוצפת בקלעים מדהימים ואפילו ארני גרונפלד יכול לשחרר איזה חיוך, אחרי שהמהלכים שלו בקיץ (שבתחילת העונה נראו קצת הזויים אחרי שויתר על בחירת דראפט בסיבוב הראשון בתמורה לגורטאט) הוכיחו את עצמם והביאו את וושינגטון למקום שהיא לא הייתה בו ב-30 השנים האחרונות.
מצד שני, הקיץ הזה הולך להיות משמעותי מאוד עבור הקוסמים, מכיוון שגם המאמן, גם שני שחקני חמישייה וגם לא מעט שחקני ספסל שלהם עומדים לסיים חוזה בקיץ. הסוגיה הראשונית היא רנדי וויטמן, שהפך ממאמן עם אחוזי הצלחה גבינתיים לעדיין מאמן עם אחוזי הצלחה גבינתיים, אבל כזה שניצח סדרת פלייאוף. ההישג הזה, ביחד עם העונה הרגילה הטובה של וושינגטון (במושגי המזרח) והחיבור שיש לו עם וול וביל, הצמד-חמד החדש של הליגה, יבטיחו לו כנראה הארכת חוזה, וכנראה שמדובר בצעד הנכון.
לאף אחד אין אשליות שוושינגטון תזכה באליפות כבר בעונה הבאה, ולכן רצוי לשמור על המשכיות, ונראה שוויטמן הוא המאמן הנכון כרגע עבור הקבוצה הזו, כמו שסקוט ברוקס היה המאמן הנכון עבור אוקלהומה ב-2010. יכול להיות שבעתיד הוא לא יהיה המאמן הנכון, כמו שברוקס מתגלה עבור הת’אנדר בערך בכל משחק שעובר מאז 2012, אבל זה לא אומר שהוא לא צריך לקבל את הארכת החוזה שמגיעה לו.
מעבר לוויטמן, ארני גרונפלד צריך לקבל החלטה לגבי מרצין גורטאט וטרבור אריזה. לשניים הללו היה תפקיד מכריע בריצה הנפלאה של הוויזארדס העונה, כאשר גורטאט מפתח סינרגיה מפתיעה עם ננה מתחת לסלים ואריזה הופך (או חוזר, ליתר דיוק) להיות שחקן ה-3 AND D האולטימטיבי. יהיה קשה לוותר עליהם, אבל גם לא יהיה קל לשלם להם את הכסף שהם ידרשו. החתמה מחדש של השניים הללו תביא את הקבוצה מהבירה לקצה של תקרת השכר, ואם היא תחליט להאריך את החוזים של דרו גודן/קווין סראפין/טרבור בוקר/אל הרינגטון היא כבר תחצה אותו.
העונה לוויזארדס לא היה בעיה לחרוג מתקרת השכר כדי לתחזק קבוצה מנצחת, וזה כנראה מה שיקרה גם בעונה הבאה. זה מה שקורה כשרוצים להיפטר מתרבות מפסידה, צריך לשלם. השאלה היא האם יש מישהו ששווה לשלם עליו חוץ מגורטאט ואריזה? לגבי גורטאט, אני לא רואה סנטר יותר טוב ממנו בשוק השחקנים החופשיים שיכול לספק גם התקפה וגם רים-פרוטקשן (פאו גאסול יכול להיות אופציה, אבל הוא יקר מדי ולא מספיק טוב הגנתית לצד ננה) אבל לגבי אריזה, יכול להיות שישנה אופציה טובה יותר, במיוחד כשאנו זוכרים איך היכולת של אריזה מינימלה (ההפך ממיקסמה) את עצמה אחרי החוזה הגדול הקודם שלו. אם הוויזארדס יצליחו לשים את ידיהם על שחקן כמו לואל דנג, שיתכן ויסכים לחתום על חוזה נמוך יותר מהחוזה הנוכחי שלו (14 מיליון דולר) בתמורה לחוזה ארוך טווח, זה יהיה הום-ראן עבור הוויזארדס, והום-ראן עבור הליגה, שחייבת עוד קבוצות טובות במזרח.