בדרך כלל אני לא נוהג לכתוב על אירועים שמתרחשים בחיי הפרטיים, ואני דבק, באופן מעט אובססיבי יש שיאמרו, בכתיבה על המציאות המתרחשת אלפי קילומטרים ממני ב-NBA. בדרך כלל, אני לא אוהב גם בלוגרים שכותבים על האירועים המתרחשים בחייהם האישיים כאילו הם מעניינים למישהו את התחת. מעבר לכך, אני גם לא מאמין שהאירועים השגרתיים שמתרחשים בחיי הפרטיים, כמו עוד מבחן, עוד בירה, עוד דבר כזה או אחר, מעניינים באמת את הקורא הממוצע.
על אף כל זאת, אני חייב, פשוט חייב, לשתף אתכם באירועי אתמול בערב באולד טראפורד. יום הולדתי ה-24 היווה את התירוץ האולטימטיבי עבור כל משפחתי לסוע למנצ’סטר כדי לצפות במשחק בין ריאל מדריד למנצ’סטר יונייטד. אני לא אנסה לפרשן את המשחק עצמו כי אני לא באמת מבין בכדורגל ברמה שבה שגיא כהן מבין או ברמה בה אני רוצה לחשוב שאני מבין ב-NBA, אלא אני אנסה לפרשן את האווירה והחוויה הפנטסטית הזו שעברתי אתמול בערב.
סף הריגוש, עבורי לפחות, הוא מושג משתנה. ככל שהתבגרתי, כמו רוב האנשים, סף הריגוש שלי עלה ועלה. פעם היה מספיק בלעשן נרגילה בגן הציבורי כדי להיזכר בערגה על איזה ערב היסטורי עבר עלינו, היום אנחנו צריכים הרבה יותר מזה. בירה עם חברים בפאב כבר לא מספיק, ארוחת ערב עם החברה כבר לא מרגש אותנו יותר. אתמול למדתי מה הוא סף הריגוש שלי. ההתרגשות שאחזה בי כשההמנון של ליגת האלופות נוגן, כשהשמיכה מלאת הכדורים הזו ניעורה לחיים ו-75,000 צופים שאגו בהשתאות הייתה חוויה שהזכירה לי כמה כיף זה להתרגש ולהנות מדברים פשוטים, כמו כדורגל.
גם מהשורה הלפני אחרונה אי אפשר שלא להתרגש
אתמול זה לא היה פשוט כדורגל. אפילו מהשורה הלפני אחרונה באולד טראפורד אפשר היה לזהות שזה היה כדורגל ברמה אחרת, שאי אפשר לראות אותו ממרקע הטלויזיה ואפילו לא בשידורי 5+ גולד. כשאתה במגרש, כל דבר שקורה מדליק אותך, כל תנועה בלי כדור, כל חצי בעיטה לשער מרגישה לך כמו פנדל בגמר המונדיאל. האקוסטיקה בטראפורד קשישא גורמת לך לקפוץ מהכסא בכל פעם שיונייטד עוברים את החצי. כל אירוע קטן מוגבר פי מליון כאשר אתה באצטדיון, וכאשר יונייטד כבשה את ה-1-0, האצטדיון כולו רעד.
ההרחקה של נאני התרחשה בצד השני של המגרש, כך שלא ממש ראינו את העבירה, אבל זכינו לראות שני רגעים מונומנטליים. אחד, בו הקהל זועק “Referee is a wanker” בספונטניות מרהיבה, מעין גרסה בריטית ל-“השופט שגה” (בלשון נקייה) שלנו, ואת אלכס פרגוסון מנופף בידיו כדי להעיר את הקהל באולד טראפורד, כאשר כולם יודעים שמהרגע הזה ריאל הולכים לשכב על השער של דויד דה-חאה.
השער של לוקה מודריץ’, שללא ספק החזיר את ההשקעה בו אתמול בערב, היה מדהים. הוא היה כל כך מדהים מאיפה שאנחנו ישבנו, שלרגע שכחנו שאנחנו ביציע של יונייטד וצעקנו “וואו” ותפסנו את הראש, עד שאוהד יונייטד דפק בנו מבט של “מה נראה לכם שאתם עושים, אידיוטים?”. אבל זה באמת היה שער מדהים. דקות לאחר מכן, הגיע השער של רונאלדו, ואם קבלת הפנים המדהימה בתחילת המשחק לא הספיקה, הגיעו מחיאות הכפיים אחרי השער והעובדה שמספר 7 של ריאל לא חגג את השער. ברגע זה הבנתי שאני באירוע תרבותי ולא רק במשחק כדורגל. מעבר לאמוציות המוגברות והלחץ הבלתי נתפס, הייתה אנושיות בקהל, שכל כך חסרה בקהל בארץ, שהפכה את החוויה הזו לכל כך כיפית.
אנושיות בלב המלחמה. רונאלדו באולד טראפורד
עד הסיום יונייטד ניסתה לחזור, ולמרות שלרוב הקהל היה ברור שהיא לא תוכל להבקיע שני שערים עם 10 שחקנים מול ריאל מדריד, אף אחד לא עזב וכולם נשארו לעודד עד הרגע האחרון. אני חייב להודות, שבעולם המודרני, בו הקפיטליזם השתלט על כל חלקה טובה, ישנם עדיין מקומות שבהם הקפיטליזם מגובה בתחושה של היסטוריה. זו התחושה באולד טראפורד. למרות שאתה יודע שהמחיר ששולם למשחק הוא מופקע והרבה מעבר ליכולתו של האדם הממוצע, למרות שאתה יודע שבחנות המרצ’נדייז מחוץ למגרש מוכרים חולצות מזויפות ב-60 פאונד, אתה לא יכול שלא להתרגש, כי יש דברים שהם מעבר אלינו.
אם לצטט את אחי, ליגת האלופות היא הדת החדשה. השעות הקבועות, ההמנון המרגש, התחושה שיש דברים שהם מעבר אלינו. שאנחנו חלק ממשהו שהוא גדול מאיתנו. אחרי אתמול, אחרי 90 דקות מופלאות, אני מסכים איתו. ואני הולך להגיד משפט שאני שונא שאומרים לי, אבל אין מה לעשות, הוא פשוט נכון. אי אפשר להבין את זה עד שלא תהיו שם.