איזה כיף זה חג המולד. אפילו ליהודים סנטה מביא מתנות בדמות משחקים של ה-NBA בשעות נורמליות, וכל משחק יותר טוב מהשני. מה שיפה בערב המשחקים הנהדר הזה הוא שבניגוד לרוב המכריע של המשחקים בעונה הרגילה, למשחק הזה הקבוצות מגיעות כמו ליום ספורט בצה”ל. פתאום נשברת שגרת המשחקים המשעממת של העונה הרגילה ומתחלפת במוטיבציית שיא ליום אחד, בו אולי תראה את המש”קית ת”ש שלך בביקיני.
מערב שכזה אפשר ללמוד הרבה, בניגוד לערבים בודדים אחרים בעונה הרגילה בהם קשה לך לדעת אם הקבוצה באמת רוצה לנצח או שלא אכפת לה לזרוק את המשחק הזה בלו”ז. אז מה למדנו משלושת המשחקים המרכזיים של הכריסמס?
1) יש להתכונן לפלייאוף מזרחי אולד-סקול של פעם. המשחק בין בוסטון לברוקלין לא היה יפה לעין, הוא אפילו לא היה צמוד, אבל היו שם מרפקים, היו שם הגנות ולא היה שם יותר מדי מהלכי כדורסל שיכנסו לטופ 10 של הערב, מלבד ההפשטה המוזרה שביצע ג’ראלד וואלאס לקווין גארנט. אם מצרפים לעובדה הזו שב-12 הקבוצות החזקות בליגה הגנתית נמצאות שיקאגו (מאפשרת 90.33 נק’ ליריבה), אינדיאנה (90.46), ברוקלין (93.9), אורלנדו (94.2), אטלנטה (94.4), ניו יורק (96.2), מילווקי (96.7) ופילדלפיה (96.9), רובן קנדידטיות רציניות להמשך ריצה באפריל, ואת העובדה שבוסטון לא נמצאת ברשימה הזו אבל על ההגנה שלו אין מה להוסיף, הולך להיות לנו אביב הגנתי במיוחד בחוף המזרחי, ופלייאוף בטעם של פעם.
בצד של הסלטיקס, הם יכולים להיות מרוצים מכך שכפתור ה-ON עדיין עובד כשהם צריכים אותו ושהצוות המסייע החליט באמת לסייע הערב (ג’ארד סאלינג’ר 16 נק’, ג’ף גרין 15). הסיבה הגדולה לחיוך של הירוקים היא שבערב לא ענק של גארנט, פירס ורונדו הם הצליחו לצאת עם ניצחון משכנע, שזה משהו שהם התקשו מאוד לעשות עד כה העונה. זה היה החזון של דני איינג’ כשהוא בנה את הקבוצה בקיץ, שגם בימים בהם שלושת הגדולים לא נראים כל כך גדולים, הצוות המסייע יהיה שם ללקט את הניצחונות במשחקי מוקש. הערב זה נראה ככה בפעם הראשונה. אם יהיה לזה המשכיות, בוסטון יוכלו להמשיך עם הפנטזיה הזאת שהם קונטנדרים.
בברוקלין המצב קצת יותר מדכא. מתקוות להשתלט על התפוח הגדול ועל הליגה כולה נותרה קבוצה שמפלרטטת עם מאזן של 50% ודרון וויליאמס בתפקיד הגרינץ’. די-וויל נראה לא מחובר לשיטה, לא מחויב ורחוק שנות אור מהרכז הכי טוב בליגה שהיה תחת ג’רי סלואן במורמוניה. בלעדיו, ג’ו ג’ונסון שחווה עונה בינונית למדי במושגים שלו יתקשה להשיג יתרון ביתיות אפילו במזרח החלושס. אייברי ג’ונסון צריך למצוא את הדרך להחזיר את וויליאמס לעניינים, אחרת הכסא שלו יתחיל להתנדנד.
2) שאי אפשר ללמוד כלום מהלייקרס האלה. במשחק שלהם מול הניקס קיבלנו משחק קצת מבולבל. קיבלנו פתאום לייקרס יותר מסודרים, עם סטיב נאש דומיננטי, עם קובי שממשיך לקלוע והאוורד שעדיין לא מופעל בצורה מספיק טובה. הבשורה מהמשחק הזה היא שאולי דיבורי הטרייד על גאסול היו מוקדמים מדי, ושלספרדי יש עוד הרבה מה לתת למייק ד’אנתוני, כמו שהוכיח הדאנק המהדהד שלו שסגר את הסיפור בדקה האחרונה. אפשר גם לדבר על כך שכל פעם שמטה וורלד-פיס תורם למשחק יותר מכמה עבירות ואיבודים הזויים, הלייקרס מנצחים, אבל, בסופו של דבר, כבר דיברתי פה על כך שהלייקרס ויציבות זה מושגים זרים כמו אנדרו ביינום ומראה.
הניקס היו קרובים לצאת עם ניצחון הצהרתי נוסף, אבל המשחק הצמוד ברבע האחרון, משהו שהם לא חוו ממנו יותר מדי העונה, פגע בקבלת ההחלטות שלהם כשבשני המהלכים הקובעים ג’יי.אר סמית’ קיבל את הכדור ולא כרמלו, למרות ערב נהדר שלו. המשחק הזה בעצם פתח את תקופת המבחן של הניקס, בה הם יצטרכו להוכיח שהם יכולים להמשיך לאיים על ראשות המזרח ולשמור על היכולת הנהדרת שלהם מפתיחת העונה, ביחד עם המבחן שהוא השילוב של אמארה סטודמאייר ברכבת הדוהרת הזו. הערב הרכבת הזו נעצרה בפעם הראשונה, בואו נקווה שמכאן היא תחזור לדהור ללא עצירות כי אז באמת נקבל עונה מעניינת.
3) שלפעמים שווה להישאר ער עד 3 בבוקר לראות משחקים כמו מיאמי נגד אוקלהומה. לברון ג’יימס, עם כל הטינה שלי כלפיו, הוא פשוט שחקן כדורסל עצום, ולמרות כמה החטאות ברבע האחרון, המהלך הגדול של המשחק רשום על שמו עם המסירה לכריס בוש. ג’יימס לוקח על עצמו טיפה יותר העונה כשפלאש נראה פחות חד מבעבר וכריס בוש הוא יותר אקס-פקטור, ובינתיים הוא ממשיך להיות הצ’יפ לידר במירוץ ל-MVP.
בצד של הת’אנדרס, נראה כאילו הם חווים רגרסיה כשהם רואים את מיאמי. ווסטברוק חוזר להשתולל יותר מבדרך כלל, דוראנט לא היה רלוונטי במחצית הראשונה ופתאום נזכרנו שקווין מרטין משחק בפעם הראשונה מול הגנות ברמה הזו, מה שמעורר הרבה סימני שאלה לגבי יכולת התרומה שלו מול הגנות בפלייאוף. הת’אנדרס משחקים על הכשרון הטבעי שלהם, גם במהלך האחרון בו היו צריכים שלשה, דוראנט ניסה לאלתר משהו במצב בו מיאמי הייתה משרטטת תרגיל לקלעי. יכול להיות שהם מספיק מוכשרים להגיע לסדרת הגמר רק על בסיס כשרון, אבל כדי לשבור את “מחסום המיאמי” שמתפתח אצלם, סקוט ברוקס יצטרך להעלות את הרמה.
הפוסט נכתב בזמן שהרוקטס נראים על הכיפאק מול שיקאגו בתחילת המשחק, והמשחק בין דנבר לקליפרס עוד לא התחיל, אבל פוסט נפרד על הקליפרס-יחסינו לאן יגיע בקרוב.