היה רגע מסוים, מתישהו לקראת סוף העונה הרגילה של העונה שעברה, בו דנבר נאגטס נראו כקבוצה הטובה במערב, אם לא בכל הליגה. היה להם רצף של 24 ניצחונות מתוך 27 משחקים שנמשך מפברואר ועד אפריל (כולל 15 ניצחונות רצופים בתווך), הם השיגו את המקום השלישי במערב לאחר שעקפו בסיבוב את הקליפרס והגריזליז ולקינוח, הם שברו את שיא הפרנצ’ייז לניצחונות בעונה הרגילה עם 57.
באותו שלב הם נראו מוכנים להתפוצץ. אנדרה איגודלה, טיי לאוסון, קורי ברואר, ווילסון צ’נדלר, קנת’ פאריד וג’אוויל מגי הובילו חבורה אתלטית עם רוטציה בלתי נגמרת שכללה גם את דנילו גאלינרי, אנדרה מילר וקוסטה קופוס. כשג’ורג’ קארל נשאל לגבי הרוטציה האחבה שלו הוא ענה שהשלם שלה גדול מסך חלקיו, והייתה הרגשה שקארל קורא תיגר על הדרך בה בונים קבוצה ב-NBA. בזכות המקום השלישי הנאגטס הצליחו להימנע ממפגש סיבוב ראשון מול הקליפרס או הגריזליז, שנלחמו אחת בשנייה, וקיבלו את הגולדן סטייט ווריורס הצעירים. באותו רגע הייתה תחושה שזו הגרלה לא רעה. הווריורס לא הופיעו בפלייאוף מ-2007 והנאגטס היו במומנטום הנפלא שלהם, שסחף אפילו את המצביעים לתואר מאמן העונה וה-GM של העונה, שהלכו שניהם, באופן די נדיר, לג’ורג’ קארל ומאסאי יוג’ירי.
גאונים עד אפריל. יוג’ירי וקארל
אלא שאז הגיע סטפן קרי. הסופרסטאר של הווריורס הוכיח את האקסיומה שבסדרת פלייאוף, הקבוצה עם השחקן הכי טוב מנצחת ושלח את הנאגטס לחופש מוקדם שאחריו כלום לא ישאר אותו דבר. קארל פוטר לאחר הכשלון בסיבוב הראשון, יוג’ירי עזב לכסף הגדול של טורונטו ופיט ד’אלסנדרו, עוד כוכב עולה ממערך הניהול, ערק לטובת תפקיד ה-GM בסקרמנטו. אבל המכה הגדולה מכולם הייתה על המגרש, והיא העזיבה של אנדרה איגודלה.
איגי מימש את אופציית היציאה שלו בקיץ והפך לפרי אייג’נט. זה היה מהלך שהרבה אנשים צפו מכיוון שזו הייתה הזדמנות עבור איגודלה להכות בברזל בעודו חם ולסגור את החוזה הגדול האחרון בקריירה שלו, אבל בעוד באותו רגע מסוים לקראת סוף העונה הרגילה כולם ציפו שהוא יחתום בחזרה בדנבר, שנראתה כמו קבוצה בעלייה שתהיה בצמרת שנים, הכשלון בפלייאוף גרם לאיגודלה לחפוץ בדשא ירוק יותר, ובאופן אירוני, הוא החליט לחתום בווריורס, אותה קבוצה שהחלה את אותו אפקט פרפר ארור שממנו הנאגטס מנסים להשתחרר.
העזיבה של איגודלה והנטישה של יוג’ירי דפקו לנאגטס את כל התוכניות. איגודלה היה אמור להיות הלב של הקבוצה הזו לצד לאוסון, מגי ופאריד, ויוג’ירי היה אמור להמשיך לנווט את הקבוצה מקולורדו לצמרת הגבוהה, אלא ששניהם עזבו, והנאגטס נותרו עם חבורה גולמית של שחקנים שמרוויחים הרבה יותר מדי (48 ל-4 עונות ללאוסון, 34 ל-3 עונות למגי, 33 ל-3 עונות לדנילו גאלינרי). פתאום השלם שהיה גדול מסך חלקיו נראה כמו מלא חלקים שלא באמת שווים משהו. ואם זה לא מספיק, הנאגטס המשיכו להתבלבל גם באוף-סיזון, כשהחתימו את טימופיי מוזגוב, שחקן שהתפרסם בתור הבחור הזה שבלייק גריפין הטביע עליו פעם, על 14 מיליון ל-3 עונות, ובנוסף, הביאו את ג’יי ג’יי היקסון מפורטלנד ונייט רובינסון משיקאגו על העמדות הכי סגורות שלהם לשנים הקרובות (פאריד בפאוור פורוורד ולאוסון בפוינט גארד).
כשג’וואל מגי השחקן הכי כשרוני בקבוצה שלך, אתה בבעיה
כרגע, הקבוצה של בריאן שואו, המאמן החדש, לא מזכירה בכלום את הקבוצה האנרגטית והתזזיתית מהעונה שעברה, ובכך דנבר בעצם מהווה את המשל האולטימטיבי לכך שהעונה הרגילה ב-NBA לא שווה יותר מדי. אחרת קשה מאוד להסביר איך קבוצה ששברה שיאי פרנצ’ייז אחד אחרי השני במשך חצי שנה, שזכתה לתשבוחות מכל רחבי הליגה ושזכתה בשני תארים עונתיים משמעותיים, מאבדת את הדרך שלה בגלל סיבוב אחד בפלייאוף? בגלל סטפן קרי אחד?
אם הנאגטס היו ממשיכים אפילו רק לחצי הגמר, קארל לא היה מפוטר, יוג’ירי לא בטוח היה מתפתה לעזוב ואיגודלה, סביר להניח, היה נשאר במייל היי סיטי. המשל של הנאגטס לא רק מסביר לנו את החשיבות של העונה הרגילה, או אי החשיבות שלה במקרים מסוימים, אלא גם מראה לנו, שוב, איך החלטה של שחקן אחד יכולה להשפיע על מסלול של פרנצ’ייז שלם. איגודלה רחוק מלהיות שחקן שמשנה פרנצ’ייזים כמו לברון ג’יימס או קווין דוראנט או אפילו דווייט האוורד, אבל בשיטה של דנבר, במגדל הקלפים המשונה הזה שבנו יוג’ירי וקארל, לאיגודלה היה תפקיד מרכזי, וברגע שהקלף של איגי יצא, האוויר יצא מהמפרשים של דנבר והזהות של הקבוצה הזו, זהות שהלכה ונבנתה לכל אורך השנה שעברה, של אותו שלם מזורגג שקארל דיבר עליו, של קבוצתיות והגנה ומשחק ריצה ורוטציה רחבה והתעלות בכל משחק של שחקן אחר, התמוססה ברגעים בודדים.
איגודלה וקרי רגע אחרי ההדחה של הנאגטס בפלייאוף
כרגע מדובר בקבוצה בינונית במערב, שלצד קבוצות כמו ניו אורלינס ודאלאס והלייקרס תנסה להפתיע ולשנורר את אחד מהמקומות האחרונים בפלייאוף במערב. המשותף כמעט לכל הקבוצות הללו הוא שהן רובן קורבנות של החלטות של שחקנים בודדים שהותירו אותן בינוניות במקרה הטוב, וחסרות אופק במקרה הרע. איגודלה הותיר את דנבר חשופה בצריח, דווייט האוורד נטש את הלייקרס והבריז למאבריקס, וגם שאר הקבוצות לא חסינות בפני הסופרסטארים או אפילו האול-סטארים שעוד יכולים להשאיר אותן באזור הדמדומים של הליגה (קווין לאב במינסוטה, למרקוס אולדריג’ בבלייזרס).
הסיפור של דנבר הוא לא סיפור טראגי, בסופו של דבר זו לא קבוצה שהייתה אמורה להיות קונטנדרית ואיבדה את הכל כמו פורטלנד בזמנו עם ברנדון רוי וגרג אודן, אלא זה פשוטCautionary tale, סיפור שבא להזהיר את כל מי שמפריז בחשיבותה של העונה הרגילה (מודה, לפעמים אני חוטא בזה) או כל מי שלא מבין את דינאמיקת הכוכבים בליגה, שלפעמים מספיק סטפן קרי אחד והכל מתהפך.