יש איזה אחת שלומדת איתי מחשבים, שהיא התגלמותה של הכוסית התל אביבית. זאת עם השיער הבלונדיני שאסוף בצורה מוזרה כזאת, עם הדיבור החד הזה, עם החבר הזה שאתה יודע שיש לה, ואתה אומר לעצמך, די כבר, מספיק עם החרא הזה. יש בנות הרבה יותר טובות, הרבה יותר מעניינות, אבל לפעמים ככה באמצע שיעור מחשבים, כשהמרצה מזיין את המוח על איך פונקציית לוקאפ תסייע לי בחיים, אני מוצא את עצמי בוהה בה. יש דברים שפשוט אי אפשר להישאר אדיש אליהם.
אפשר להגיד שאלו הם רגשותיי כלפי הלוס אנג’לס לייקרס העונה. אני יודע שכל שאר הפרשנים לא יכולים להפסיק לדבר עליהם, אבל אני מסרב להישאב לתוך מערבולת הבלבול הזו שמתרחשת בעיר המלאכים. בעצם, עד עכשיו סירבתי. פשוט אי אפשר להישאר אדיש אליהם יותר.
כשמסתכלים על הלייקרס העונה, הדברים לא מסתדרים. יש להם 3 שחקנים שהיו בחמישיית ההגנה לאורך השנים, כולל את שר ההגנה של הליגה בכבודו ובעצמו, דווייט האוורד, אבל הם עדיין מדשדשים בבינוניות מבחינה הגנתית (מאפשרים 97.8 נק’ למשחק). הם היו הקבוצה שהובילה את הליגה במשחקים צמודים בשנתיים האחרונות, אולם העונה עד כה המאזן שלהם במשחקים שהסתיימו מתחת ל-10 נק’ הוא 1-10, הכי גרוע בליגה. יש להם שחקנים מוכחים על הספסל כמו אנטואן ג’יימיסון, ג’ודי מיקס וג’ורדן היל, אבל הספסל שלהם מדורג במקום הלפני אחרון בליגה עם 23.2 נק’ למשחק (במקום האחרון ניצבת פורטלנד, אחרי קרב עיקש מול הספסל של בית”ר נצרת על הספסל הגרוע ביותר עם 14.9 נק’ מביכות). בקיצור, לא ברור.
האמת לא נמצאת במספרים. הסטטיסטיקה היא כלי מגניב, אבל כמו שגדולים ממני כבר אמרו, כמו ביקיני, היא מראה לך כמעט הכול, אבל לא את מה שחשוב. ומה שחשוב בכל הסיפור של הלייקרס הוא להיזכר במה שקרה במיאמי לפני שנתיים. גם אז אחרי 17 משחקים הייתה הויה פרנויה בסאות’ ביץ’ אחרי הפסד לדאלאס ומאזן שלילי, אבל ההיט יצאו מהמשבר לרצף של 13 נצחונות רצופים ולא הסתכלו לאחור. האם ההיסטוריה תכה שנית?
אי אפשר לדעת. זה מה שכל כך מרתק העונה בלייקרס. יש שם כל כך הרבה משתנים, כל כך הרבה דברים שיכולים להתפוצץ או להתחבר ולהפוך את העונה הזו להתגשמות חלומו הרטוב של דייוויד סטרן. פתאום האוורד הופך להיות דומיננטי כמו שאקיל וקובי מסתגל, או לא. פתאום נאש חוזר ומחלק אסיסטים כמו בימים הגדולים של ד’אנתוני, פתאום גאסול מועבר בטרייד תמורת נכס הגנתי סטייל אמקה אוקאפור וההגנה של הלייקרס הופכת לאימתנית. פתאום קובי מול לברון בגמר, או אולי קובי מול הספרס בסיבוב הראשון והביתה.
כל התסריטים האלו נשמעים טוב, הם גרנדיוזים, הם אייטם. אבל בינתיים יש משחקי כדורסל לשחק, והלייקרס פשוט לא משחקים אותם טוב. חוסר האיזון בסגל פשוט זועק לשמיים, וכאשר החמישייה הראשונה לא מצליחה לפתוח פער בפתיחה, החמישייה השנייה מתקשה לייצר אותו, בלשון המעטה. השימוש הלא מספק בהאוורד מכעיס, וההפסדים למרות שקובי משחק טוב תמוהים. כרגע, הלייקרס פשוט לא קבוצה מספיק טובה בשביל לאיים על הקבוצות הגדולות, ולראייה, מעבר ל-9% נצחונות של הסגולים-זהובים במשחקים צמודים, אין להם אף ניצחון על קונטנדרית (לא ספרס, לא ת’אנדרס, לא קליפרס, לא ממפיס, ברוקלין עדיין לא קונטנדרית).
ההמתנה הזו שהפקק ישתחרר והלייקרס יתחילו לנצח מתחילה להימשך יותר מדי, כאילו הגיע חבר ופתחת לו את הדלת, ואתה יודע שאמור להגיע עוד חבר עוד דקה, אז אתה ממתין ליד הדלת, אבל ההמתנה נמשכת, ואתה כבר לא יודע אם לחכות ליד הדלת הפתוחה או לסגור ואז לקום לפתוח שוב. אתה מפחד לפספס את זה. אנחנו מפחדים לפספס את זה שאולי נאש יחזור מהפציעה ויחולל קסמים, אולי השיטה של ד’אנתוני תתפוס למרות הסגל המתבגר, אולי ואולי ואולי. בסופו של דבר, בזמן שמיץ’ קופצ’אק וכולנו מחכים ליד הדלת, אוקלהומה ממשיכה להיראות מפלצתית, הספרס יציבים מתמיד, ממפיס בשלה מאי פעם והקליפרס השתלטו על העיר.
אבל זה מה שמטורף בסגל הזה של הלייקרס העונה, עם שני MVP לשעבר, עם ארבעה אול-סטארס (אנטואן ג’יימיסון ראוי להתעלמות בנושא הזה), עם קובי שהוא קובי, אני פשוט לא מסוגל להביא את עצמי לכתוב את מילות ההספדה. שוב, הרגש גובר על השכל, ולמרות שכשאני רואה את הקבוצה הזו משחקת אני חובט לעצמי בראש ואומר “זה הדבר הכי רחוק מקונטנדרית שיש” עדיין מקונן בי הספק הזה שאומר “תחכה ליד הדלת, עוד שנייה הם באים”.