רק כשראיתי מטריקס בפעם השנייה הבנתי באמת מה זה מטריקס. בעצם, עד היום אני לא סגור על זה ב-100%, אבל בפעם הראשונה שראיתי את זה בטוח לא הבנתי. לא הבנתי מה זה השורות הירוקות האלה שרצות על המסך, לא הבנתי איך פתאום לקיאנו ריבס יש חור בראש ופתאום הוא קירח, ומה לעזאזל זה נבוכדנצר?, ורק בפעם השנייה, כשהאסימון נפל, הבנתי שמשהו השתנה. לפעמים לוקח לנו הרבה זמן לקלוט את השינויים במציאות, עד לרמה שאנחנו קולטים שמשהו השתנה. לפעמים אלו שינויים קטנים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, אבל בסוף, השינוי הוא עובדה מוגמרת. פתיחת העונה ב-NBA מצביעה לנו על מספר שינויים קטנים כאלה, שמסמלים אולי את תחילת דרכם של שינויים גדולים שינפצו לנו מיתוסים. דוגמא לאחד מהשינויים האלו אנו רואים במסצ’וסטס אצל הקבוצה שלהרבה אוהדים בליגה יש פינה חמה בלב בשבילה.
יש איזו מין אקסיומה כזו שההגנה של בוסטון היא מהטובות בליגה, עוד מהימים הגדולים כשתום ת’יבודו היה עוזר מאמן והוביל את יחידת ההגנה הטובה ביותר מאז דטרויט של לארי בראון. האינטנסיביות של קווין גארנט ביחד עם האתלטיות של כוכבי הקבוצה והאוריינטציה ההגנתית של שאר השחקנים הפכו את בוסטון לסיוט לכל התקפה. טבעי יהיה שעם השנים האספקט הזה ייחלש, במיוחד כשהבסיס של הקבוצה מתבגר משנה לשנה. אבל הירידה שמתרחשת מתחילת העונה במסצ’וסטס היא חדה. חדה מדי.
בוסטון מאפשרת 99.25 נק’ ליריבה, מה שמעמיד אותה בחצי התחתון של הליגה בקטגוריה הזו. עכשיו, קצת פרספקטיבה, וושינגטון, דטרויט, שארלוט, אורלנדו ואטלנטה סופגות פחות נקודות מבוסטון. הנתון הזה עוד היה מתקבל אם ההתקפה של בוסטון הייתה ברמה של קונטנדרית, אבל גם פה בוסטון (97.17) מדשדשת בבינוניות במקום ה-16, הרחק מהצמרת (מיאמי עם 104.33) והפסידה את כל המשחקים בהם היריבה שלה קלעה מעל 100 נק’. לאחר שהתחממנו עם נתוני פתיחה, הגיע הזמן לנתונים המצמררים באמת. בוסטון היא הקבוצה הגרועה ביותר בלקיחת ריבאונדים (35.83). הקבוצה השנייה הכי גרועה היא דטרויט בפער גדול (39.58). לבוסטון יש את הפער הכי גדול בליגה בין כמות הריבאונדים שהיא לוקחת לכמות הריבאונדים שהיא מאפשרת ליריבה (6.17-) והיא במקום ה-27 בליגה באחוזי שדה של היריבה. האם, גבירותיי ורבותיי, זהו סוף של עידן?
ממש לא בטוח. בוסטון היא סוג של רוג’ר פדרר של ה-NBA, גם כשאנחנו יודעים שהיא מעבר לשיא, היא עדיין מסוגלת להוציא ברגעים הגדולים את היכולות המופלאות הללו שמאפילות על היריבות שלה, ובפלייאוף האחרון היא הייתה רחוקה היחנקות אחת של לברון מלשוב לגמר ה-NBA. אין שום סיבה לחשוב שהסגל של בוסטון לא יכול ללחוץ על כפתור “ON” שוב אי שם באזור מרץ-אפריל ולהפיק פוסט-סיזון מהסרטים, בדיוק כמו שפדרר שומר את עצמו לטורנירים הגדולים וכבר לא מטריח את עצמו לכל חור בעולם.
אז למה אני דואג? כי השטיק הזה הוא נחמד, אבל גם כשהוא, כביכול, עבד, זה לא הביא לסלטיקס אליפות. אפילו לא אליפות אזורית. כי למרות שגם בעונה שעברה הייתה לסלטיקס הצתה מאוחרת, ההגנה שלהם לא דורגה במקום ה-18 בליגה. כי אפשר לשקר לחלק מהאנשים חלק מהזמן, אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן. בשביל לתחזק את פנטזיות הריצה לאליפות של הסלטיקס עם הגנה כזו יש צורך בהתקפה של אלופה. כרגע כולנו קצת מסתנוורים משיא האסיסטים בדאבל-פיגרס של ראג’ון רונדו והקליעה המשופרת שלו (פעם ראשונה בחיי ש-31% מהשלוש גרם לי לשים משקפי שמש), אבל כקבוצה, בוסטון קולעת פחות מכל הקונטנדריות האמיתיות. פחות ממיאמי, פחות מהקליפרס, פחות מממפיס, פחות מסן אנטוניו, פחות מהניקס ופחות מהלייקרס.
עדיין לא עברה רבע עונה, אני מניח שזה מה שהמסנגרים על בוסטון יגידו (כי אני ביניהם), והיו הרבה בק-טו-בק שהקשו על הקבוצה המזדקנת של דוק ריברס, אבל פתיחת העונה הזו, בהתחשב בעובדה שרונדו וחבריו עוד לא פגשו קונטנדרית אמיתית מלבד ערב הפתיחה מול מיאמי, מהווה נורת אזהרה מטרידה. מאוד.