ההתמודדות עם משבר הקורונה מבחינתי היא קשוחה בכמה חזיתות. מצד אחד, כולנו נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה שטופחת לנו על הפנים ולאמץ שגרת חירום חדשה. מצד שני, אין לנו את מחוזות האסקפיזם הרגילים שלנו. לנו, לי ולכם, תמיד היה את ה-NBA שיספק לנו את הבריחה שאנחנו צריכים. גם לא היינו צריכים להתאמץ במיוחד. זה תמיד היה במרחק של לחיצת כפתור בליג פאס.
כל מה שהיינו צריכים זה להתמסר והיינו מוצאים את הדרך לברוח. בימים רגילים ה-NBA מספקת כל כך הרבה נתיבי בריחה מהמציאות שאנחנו רק צריכים לבחור אחד. רוצה לצלול לדיון על יאניס מול לברון בקרב על ה-MVP? לך על זה. אולי דווקא לדבר על טורונטו וסיפור העלייה לגדולה של פסקל סיאקם? מגניב. למה לא לדבר על התהליך האינסופי בפילדלפיה? או הקליפרס ההפכפכים? או ה-feel good story של אוקלהומה סיטי? יש מגוון כל כך רחב של נרטיבים ותוכן מעניין, אנחנו רק צריכים לבחור.
ולפתע הכל נעלם. הכל נשאב לתוך ואקום בצורה אקספוננציאלית במיוחד. זה הופך את ההתמודדות לעוד יותר מורכבת כי אנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי למצוא את האסקפיזם שלנו. אנחנו צריכים לעבוד קשה יותר כדי לשחרר את המח שלנו מההזיה היומיומית שהיא החיים שלנו כרגע.
בתחילת המשבר הזה לא מצאתי כל כך טעם בלכתוב לבלוג. לא ראיתי מה זה יתן לכתוב על NBA כשאין כזה דבר. לא רציתי להכריח. אבל לאט לאט אני מבין שאני צריך את זה. שאסקפיזם זה בריא במידה מסוימת, ושלכולנו כדאי מפעם לפעם לתת למח שלנו להירגע, להישען על הכורסא המטאפורית במעמקי המח שלנו ולא לדאוג. שמותר לנו מדי פעם לחשוב על דברים לא חשובים, לא מהותיים, שאין להם השפעה ממשית על חיינו, אבל הם כיפיים והם מסיחים את דעתנו. אולי דווקא עכשיו זה הזמן הכי טוב לדברים כאלו.
זה הזמן להוציא מהפריזר את כל הכתבות שתמיד רצינו לעשות. את כל האנליזות ההיסטוריות שיש לנו בראש בעל פה אבל אף פעם לא הנצחנו אותן. את כל הדירוגים השנויים במחלוקת שאין לנו תמיד את הפנאי להתעסק בהם כשהליגה רצה על 120 קמ"ש כל הזמן.
וכשחשבתי מה הדבר הראשון שאני רוצה להוציא מהפריזר, או מהי הזווית שדרכה אני רוצה לתקוף את התחום הזה, הדבר הראשון שעלה לי לראש זו עונת 2015/16.
לטעמי, עונת 2015/16 היא העונה הכי גדולה בהיסטוריה המודרנית של ה-NBA. זו ללא ספק העונה הכי גדולה מאז שאני התחלתי לעקוב באדיקות דתית אחרי הליגה אי שם בסוף הניינטיז. יכול להיות שהתפיסה הזו שלי נגועה ב-confirmation bias, כמו כל כך הרבה תפיסות אחרות שלנו בספורט, פוליטיקה, כלכלה ותחומים אחרים, אבל יש גורמים אובייקטיביים שנמצאים לצידי בטיעון הזה, ואני חושב שרובכם תסכימו איתי.
גם אם כן וגם אם לא, תנו לי לנסות לשכנע אתכם עם עשרת הרגעים שהפכו את עונת 2015/16 לעונה הכי גדולה ב-NBA, לפחות מאז המגפה הגדולה הקודמת.
הערה חשובה: זה לא דירוג של חשיבות, אלא יותר דירוג כרונולוגי של האירועים.
Honorable mentions
הפיטורים של קווין מקהייל אחרי 11 משחקים – פחות מחצי שנה אחרי שהוביל את הרוקטס לגמר המערב וכשהוא מחזיק באחוזי ההצלחה הכי גבוהים למאמן בהיסטוריה של הפרנצ'ייז (59.8%), מקהייל מצא את עצמו מחוץ ליוסטון. הרוקטס פתחו את העונה בצורה חלשה מאוד עם כמה הפסדים אומללים ליריבות חלשות ומקהייל שילם את המחיר. זו הייתה עוד תזכורת לכך שדריל מורי הוא לא ג'נרל מנג'ר טיפוסי וגם עוד תזכורת לכך שג'יימס הארדן הוא ממש לא סופרסטאר טיפוסי. כמה חודשים אחרי הפיטורים מקהייל אמר בראיון שהארדן הגיע בעודף משקל לתחילת העונה, מה שפגע בהכנות ובקבוצה כולה בחודשים הראשונים של העונה. למעט מאוד סופרסטארים בסדר גודל של הארדן יש עונות ריקות ברזומה שלהם. זו הייתה אחת כזו עבור הארדן, שלא הסתדר עם דווייט האוורד (בעונתו האחרונה ברוקטס) ובקושי הצליח לסחוב את הרוקטס למקום ה-8 במערב, שם הם הודחו יחסית בקלילות מול הווריורס בסיבוב הראשון. בעונות לאחר מכן הארדן ישכלל את הסטפ-בק שלו, יהפוך לרכז תחת מייק דאנטוני ויקבע את מעמדו כאחד הקלעים הכי גדולים בכל הזמנים, אבל עונת 2015/16 היא כזו שהוא ירצה למחוק מהזכרון שלו.
לברון ג'יימס, כריס פול, דוויין ווייד וכרמלו אנתוני פותחים את טקס ה-ESPYS – שנת 2016 הייתה עוד שנה בה המתח בין שחורים ללבנים בארה"ב הגיע לשיא. אינספור תקריות בין צעירים אפרו-אמריקאיים לשוטרים לבנים הביאו לקרע גדול בחברה האמריקאית. כרמלו אנתוני וספורטאים נוספים התחילו להעלות את המודעות לנושא הזה עוד לפני אבל בטקס ה-ESPYS ביולי 2016 ארבעת חברי ה-Banana boat לקחו את האקטיביזם בספורט צעד נוסף קדימה כשפתחו את הטקס עם 3 דקות של נאום מהלב. זה היה רגע מרגש לראות איך ספורטאים לוקחים על עצמם עוד אחריות, מבינים את ההשפעה העצומה שיש להם ומתעלים אותה למקום חיובי. מצד שני זה היה מבאס לראות שספורטאים נאלצים לעשות את זה. בעידן בו פוליטיקאים הם בעיקר אנשים חסרי אחריות וחסרי מוסר, הספורטאים מוצאים את עצמם ממלאים את הואקום הזה.
10. סם הינקי מתפטר מפילדלפיה
לעולם לא יהיה עוד תהליך כמו זה שראינו בפילדלפיה תחת סם הינקי. הג'נרל מנג'ר שהוביל את האסטרטגיה הכי רדיקלית אבל הכי רציונלית שיש משך אליו אש לאורך כל התקופה שלו בעיר אחוות האחים. שנה אחר שנה הוא העמיד מוצר נחות על הפרקט בכוונה להשיג כמה שיותר בחירות דראפט עד שבאמצע עונת 2015/16, שנתיים וחצי אחרי שהמסע שלו התחיל, הליגה החליטה שהוא הגזים.
אחרי שהסיקסרס פתחו את העונה במאזן מחריד של 21-1, ג'רי קולאנג'לו הונחת בפילדלפיה מעל ראשו של הינקי. כמה חודשים לאחר מכן, באפריל 2016, הינקי התפטר ושלח לחברי הדירקטוריון מכתב מרתק בו הוא שטח את כל הפילוסופיה שלו. הוא הסביר שם את העקרונות המנחים שלו, איך העקרונות הללו באו לידי ביטוי בבניית הקבוצה ומה הוא מותיר מאחוריו. הוא לא הותיר רק שובל אינסופי של בחירות דראפט (שברט בראון ואלטון בראנד כבר ניצלו, כנראה לא בהצלחה יתרה) אלא גם סוג של מיתולוגיה. התקופה של הינקי כ-GM של פילי לא הייתה תקופה זוהרת או נוצצת, אבל זו בהחלט הייתה תקופה בלתי נשכחת שהציפה הרבה מאוד שאלות לגבי התמריצים של הליגה והדרך בה הליגה פועלת. האסטרטגיה שלו הובילה, בעקיפין, לשינוי בשיטת הלוטרי משום שהליגה הבינה שיש לה פגם במערכת התמריצים שלה.
הינקי מת עבור החטאים שלנו, אומרים אוהדי פילדלפיה שהתמסרו לתהליך. מן הסתם יש מידה רבה של ציניות באמירה הזו, אבל היא עדיין מראה את ההשפעה העצומה שהייתה להינקי על פילדלפיה בפרט ועל הליגה בכלל.
וכמה חבל שרק חצי שנה אחר כך ג'ואל אמביד, שהינקי כל כך האמין בו, יפתח את הקריירה שלו בסערה וישנה לחלוטין את המסלול של התהליך.
9. תחרות ההטבעות בין זאק לווין וארון גורדון
תחרות ההטבעות החלה לאבד את הזוהר שלה איפשהו באמצע שנות ה-2000. מאז וינס קארטר לא קם דאנקר גדול ואימתני שמתח את גבולות כח המשיכה לקצה. גם כשהיה כזה, כמו לברון ג'יימס בשיא האתלטיות שלו, הוא לא השתתף בתחרות. הליגה ניסתה כל מיני ניסויים מוזרים ופורמטים שונים ומשונים, אבל משהו בתחרות הזו קרטע. הייתה תחושה שאולי הגענו לתקרת הזכוכית של תחרות ההטבעות.
אלא שב-2016 קרה משהו מוזר. זאק לווין וארון גורדון שברו את תקרת הזכוכית הזו. שניהם. ביחד. ומתחו את התחרות הזו לקצה עם דאנקים מפלצתיים ויצירתיים. את הויכוח על האם גורדון נשדד או לא אני אשאיר לתגובות, בינתיים פשוט תהנו משניים מהאתלטים הכי טובים בעולם עושים את מה שהם אוהבים ודוחפים אחד את השני לקצה. זו יצירת אמנות בצורת כדורסל.
8. הפרישה של קובי ברייאנט
לכאורה, הפרישה של אחד מעשרת השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק הייתה אמורה להיות קצת יותר ביג דיל, אלא שבפועל, למעט אולי מג'יק ג'ונסון ומייקל ג'ורדן בפרישה הראשונה והשנייה, כל ענקי הכדורסל פרשו תוך כדי הצטמצמות במרחב. שאקיל אוניל חצי התבזה בכל התחנות האחרונות בקריירה שלו, האקים אולג'וואן בילה את עונתו האחרונה אבוד בטורונטו ולארי בירד דעך עם הגב הפצוע שלו.
על הסקאלה שבין מג'יק וג'ורדן לבין האקים ושאק, קובי היה יותר קרוב להאקים ושאק. העונות האחרונות שלו, אחרי הפציעה בגיד האכילס, היו קשות לצפייה, רבויות בפציעות והפסדים ובעיקר מיותרות. הוא אמנם הצליח לעקוף את ג'ורדן בדרך למקום השלישי בטבלת קלעי כל הזמנים (לברון עקף אותו כבר מאז), אבל זה היה ההישג המשמעותי היחיד שלו מאז 2013. בתחילת עונת 2016 זה כבר הפך להיות ממש לא נעים. למי שמתעצל ללחוץ על הלינק אני אספיילר לכם ואגלה שהשוויתי את קובי בפוסט ההוא לאוטו שלי בזמנו, פז'ו 206 שעבר כבר 250,000 קילומטר ובקושי שרד נסיעות מהדירה שלי בבאר שבע לרכבת. אני מרגיש שאני צריך אלכוג'ל אחרי ההשוואה הזו.
אלא שאז קובי הודיע שהוא פורש, וכל הנרטיב השתנה. כל העונה המדכאת שלו הפכה להיות מופע פרידה מאחד מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה. לא הייתה סיבה להתמרמר על כמה בידודים הוא לוקח מול שלושה שחקנים כי ידעת שעוד מעט זה נגמר, וכמו בכל קשר, ברגע שאתה יודע שזה הולך להיגמר, אתה נזכר ברגעים היפים. אתה נזכר באתלטיות המפחידה ובקילר אינסטינקט ובהאלי-הופ לשאק מול פורטלנד בגיים 7 ב-2000 ובת'ריפיט עם הלייקרס וב-81 הנקודות מול טורונטו ובדומיננטיות שלו באולימפיאדה ב-2008 ובאליפויות עם פאו ב-2009 ו-2010. קובי הותיר את חותמו על עולם הכדורסל ועונת 2016 הפכה להיות ציור קיר אחד גדול שמזכיר לכולנו כמה גדול הוא היה.
במשחק האחרון של העונה הוא דאג להנציח את עצמו עוד קצת עם הופעה חסרת תקדים (יש שיגידו גרוטסקית, אני ביניהם) – 60 נק' על 50 זריקות וקאמבק מרשים מאוד מול יוטה בדקות האחרונות שבהן הקהל בסטייפלס סנטר איבד את זה לגמרי וקובי גנב את הת'אנדר מהווריורס, שבדיוק באותם רגעים שברו את שיא הניצחונות לעונה הרגילה (עוד נגיע לזה). זה היה רגע מופלא ומוגזם ומדהים ומכוער, אבל זה היה קובי. הוא גרם לך להרגיש. הוא גרם לך לחוות רגשות כלפיו וכלפי המשחק שמעט מאוד שחקנים, או אנשים, מצליחים לייצר ולעורר. וכל כך חבל שהוא כבר לא איתנו. היה לו עוד המון מה לתת לעולם הכדורסל.
7. הפיטורים של דייוויד בלאט
ב-22 בינואר 2016 הייתי עם חברים באיזשהו האנגר בעמק חפר. היה שם פסטיבל הופעות של כל מיני להקות אינדי ואני התמסרתי לצלילים של גארדן סיטי מובמנט ולולה מארש. אלא שבאיזשהו שלב קיבלתי הודעת ווטסאפ, ואז עוד אחת, ואז פוש מוואלה, ואז העולם התהפך.
דייוויד בלאט פוטר מקליבלנד. בלי שום אזהרה, בלי שום הסבר. המאמן של הקבוצה עם המאזן הכי טוב במזרח פוטר מתפקידו.
על הנייר, המשפט הזה לא הגיוני, ממתי קבוצה שמדורגת ראשונה בקונפרנס מפטרת את המאמן שלה?
זה בדיוק המקום בו אנחנו צריכים להכניס קצת קונטקסט. עצם זה שהקאבס היו מדורגים ראשונים בקונפרנס לא אומר שהיה להם איזשהו סיכוי לדגדג את הווריורס. במפגש הראשון של הקאבס מול הווריורס, בחג המולד, הם ניסו לשחק באותו סגנון שחצי הצליח להם בגמר 2015 עם האטה משמעותית של קצב המשחק והסתמכות על הגאונות של לברון ג'יימס, אבל הווריורס ידעו להתמודד עם זה כמו שהם התמודדו עם זה גם בגמר וניצחו. ואילו במפגש הבא, 3 ימים לפני שבלאט פוטר, הווריורס רמסו את הקאבס בקליבלנד והביסו אותם ב-34 הפרש כשסטף קרי רוקד על המגרש. לקראת סיום המשחק לברון ג'יימס היה נראה מתוסכל במיוחד ומתלונן באוזניו של טיירון לו.
בספרו "Return of the King" בריאן ווינדהורסט מתאר בפרוטרוט את מערכת היחסים בין לברון ג'יימס ודייוויד בלאט. איך לברון ביקש לקיים פגישה של השחקנים בלבד לפני האימון הראשון של בלאט וקבע את ההיררכיה בין השניים, איך בלאט נמנע מלבקר את ג'יימס, איך ג'יימס לא בדיוק אימץ את בלאט ונתן לו גב וגם איך בלאט לא ידע פשוט לקבל את העובדה שאף אחד לא סופר את הרקורד שלו מאירופה ב-NBA ושהוא צריך להוכיח את עצמו בפני הקהל החדש שלו.
כל המרכיבים הללו בעבעו מתחת לפני השטח במשך כל 18 החודשים של בלאט בתפקיד, ובסופו של דבר, התבוסה המשפילה לווריורס הייתה הטריגר שגרם לדייוויד גריפין, הג'נרל מנג'ר של הקאבס בזמנו, ללחוץ על ההדק ולקדם את טיירון לו לעמדת המאמן הראשי. ווינדהורסט דיווח בספרו שגריפין ודן גילברט, הבעלים של הקבוצה, לא היו הולכים על המהלך הזה אם לו לא היה שם כבר והם לא היו מאמינים בו. לו גם היה הראנר-אפ למשרה לפני שבלאט מונה בקיץ 2014, כך שזה היה הגיוני, אבל זה עדיין היה מהלך חריג מאוד.
עם ישראל מיד הפך את לברון ג'יימס להמן הרשע, אבל גריפין התעקש שג'יימס לא היה חלק מההחלטה. גם אם כן וגם אם לא, מדובר בהחלטה אמיצה מאוד ושנויה במחלוקת. ספוילר אלרט – היא השתלמה.
6. העונה הרגילה האבודה של סן אנטוניו
הספרס של 2016 זאת כנראה הקבוצה הכי טובה שאתם לא זוכרים. וגם אם אתם זוכרים אותה עכשיו, אתם כנראה לא תזכרו אותה עוד 20 שנה. וזו באסה כי זאת הייתה קבוצה פשוט מעולה.
נתחיל מזה שהם סיימו את העונה עם מאזן של 15-67. רק 6 קבוצות בהיסטוריה של הליגה סיימו עם מאזן טוב יותר. במקרה אחת מהן הייתה הווריורס של אותה עונה בדיוק.
הספרס השוו בעונה הזו את מאזן הבית הכי טוב בהיסטוריה (1-40) שהיה שייך לסלטיקס של 1986 והיה להם אפילו Net Rating טוב יותר מזה של הווריורס לאורך העונה (11.1+ לעומת 10.6+).
קוואי לאונרד הפך להיות כוכב בעונה הזו (זו הייתה הפעם הראשונה שהוא עבר את ה-20 נק' בממוצע למשחק והוא המשיך להיות מפלצת בהגנה בדרך לזכייה שנייה ברציפות בתואר שחקן ההגנה של העונה), למרכוס אולדריג' מילא את התפקיד שלו ביעילות, טוני פארקר, מאנו ג'ינובילי וטים דאנקן (בדיעבד זו הייתה עונתו האחרונה) עדיין היו אפקטיביים ומסביב הייתה חבורה של וטרנים משובחים שפשוט ידעו לנצח (דני גרין, פאטי מילס, דייוויד ווסט, בוריס דיאו).
לאורך כל העונה המצ'-אפ שכולנו חיכינו לו היה הספרס מול הווריורס בגמר המערב. כולנו האמנו שאם יש קבוצה אחת שמסוגלת לאתגר את הווריורס בסדרה של 7 משחקים, זו תהיה הקבוצה של גרג פופוביץ'. הם גם היו אלה שפיצחו את הדרך להגן על סטף קרי באחד ממשחקי העונה הרגילה במרץ, כשהציבו מולו הגנה מבוססת חילופים ולא הגנה ששולחת דאבל טים ומשאירה את דריימונד גרין לשחק 4 על 3. האמנו שבסדרת פלייאוף הם יכולים לגרום לווריורס להזיע.
היו כל כך הרבה טעויות באמונה הזו, וזה עוד חלק קטן ממה שהופך את העונה הזו לכל כך גדולה וכל כך היסטורית, שאפילו קבוצה איכותית כמו הספרס של 2016 הם רק מופע צדדי דלוח לעומת המופע המרכזי של העונה הזו.
5. סדרת חצי גמר המערב בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו
הסיבה שאנחנו לא נזכור את העונה המופלאה של סן אנטוניו היא שהם הודחו בחצי גמר המערב מול הת'אנדר.
זו הייתה הפעם השלישית בתוך חמש שנים שהת'אנדר והספרס נפגשים בפלייאוף ובכל פעם זו הייתה חוויה. ב-2012 הספרס ניצחו את שני המשחקים הראשונים ונראו בשליטה מול הת'אנדר הצעירים, אלא שאז הת'אנדר העלו הילוך, האתלטיות שלהם היממה את הספרס, ג'יימס הארדן קלע זריקות מכריעות והת'אנדר ניצחו 4 משחקים רצוף בדרך לפיינלס.
ב-2014 הת'אנדר היו כבר ללא הארדן וגם ללא איבקה הפצוע. בשני המשחקים הראשונים של הסדרה זה היה נראה לא כוחות והספרס קרעו את הת'אנדר, אלא שאז איבקה חזר והת'אנדר השוו את הסדרה. אולם לבסוף הספרס, בתצוגת כדורסל מופלאה, הכריעו את הת'אנדר במשחקים 5 ו-6, כשבמשחק 6 טוני פארקר נפצע והספרס מנצחים בהארכה באוקלהומה סיטי.
ב-2016 הייתה תחושה שהספרס קבוצה טובה יותר מהת'אנדר. הם הגיעו אחרי אחת מהעונות הרגילות הכי טובות בכל הזמנים, היה להם את יתרון הביתיות והת'אנדר נראו פריכים יחסית ועם סגנון משחק מבולגן ומבוסס בידודים. במשחק הראשון התחושה הזו קיבלה חיזוק רציני כשהספרס רמסו את הת'אנדר מהרגע הראשון וניצחו ב-32 הפרש.
הסכינים הושחזו ובילי דונובן חטף בראש, אבל המשך הסדרה הייתה שייכת לרעמים. במשחק השני הם יצאו עם ניצחון דחוק (אחרי סיום שנוי במחלוקת בו דיון ווייטרס ביצע עבירת תוקף ברורה), במשחק השלישי הספרס עוד יצאו עם ידם על העליונה אבל מאותו רגע היה נראה שהת'אנדר מצאו את הנוסחא לשבור את הספרס. בשלושת המשחקים האחרונים קווין דוראנט התיש את קוואי לאונרד, סטיבן אדאמס ואנס קאנטר חגגו מתחת לסלים ובעיקר הספרס לא היו הספרס. ברבעים האחרונים הם קרסו, למרקוס אולדריג' החטיא את כל הזריקות מהמיד-ריינג' שהוא עשה מהן קריירה והת'אנדר השלימו את אחת המהפכים הלא זכורים בהיסטוריה.
4. העונה הרגילה המושלמת של הווריורס
הניצחון של הת'אנדר על הספרס העניק להם את התענוג המפוקפק של להתמודד עם גולדן סטייט בגמר המערב. עוד נגיע בדיוק למה קרה שם ואיך, אבל צריך להקדיש כמה פסקאות כדי להיזכר איך בדיוק הגענו לשם.
הווריורס אמנם זכו בתואר ב-2015, אבל היו הרבה מאוד ספקות סביב התואר הזה. הקונצנזוס היה שהווריורס נהנו מלא מעט מזל בדרך לאליפות שלהם, כשהם נהנו מהפציעות של קווין לאב וקיירי ארווינג בגמר. לפי האתר Odds Shark הווריורס לא היו פייבוריטים לזכות בתואר ערב פתיחת העונה וזכו ליחס של 5 ל-1 בעוד הקאבס זכו ליחס של 2 ל-1. בנוסף, סטיב קר עבר ניתוח גב ויצא לחופשה לא מוגבלת. בהיעדרו, לוק וולטון, עוזר המאמן, ניהל את העניינים.
תוסיפו לזה את המערב הקשוח-תמידית, את הת'אנדר שאיימו לחזור לקדמת הבמה אחרי העונה האבודה שלהם ב-2015 (דוראנט היה פצוע רוב העונה והם פספסו את הפלייאוף), את הספרס שתמיד צריך לקחת אותם ברצינות ואת הקליפרס, ואפשר להבין למה הווריורס לא היו הפייבוריטים הברורים לעשות ריפיט.
אלא שאז התחילה העונה, ומהר מאוד כל עולם הכדורסל הבין שמשהו מיוחד קורה.
הווריורס העלו את הרמה שלהם. יכול להיות שחלק מזה היה הבטחון שבא עם זכייה באליפות, יכול להיות שזה היה שיפור אינהרנטי של כל חלקי הפאזל, אבל הווריורס שיחקו פשוט כדורסל טוטאלי ונראה שהם הגיעו לאיזושהי רמת הכרה עליונה, בודהיזם של כדורסל. הם פתחו את העונה עם 24 נצחונות רצופים כולל כמה הצגות מופלאות שהוציאו את הרוח מהמפרשים של כל שאר הליגה.
הניצחון שהכי זכור לי מהרצף הזה היה הניצחון על הקליפרס. לאחר שניצחו 12 משחקים ברציפות הווריורס הגיעו למבחן הגדול ביותר שלהם מתחילת העונה, מול הקליפרס בחוץ. זה היה הגיוני לחשוב ששם הרצף יגמר ובאמת הקליפרס שלטו במשחק בפתיחה ועלו ליתרון 23 בחצי הראשון, אבל הווריורס הראו במשחק הזה שהם קורצו מחומר אחר. בחסות ה-Death Lineup והופעה פנומנלית של סטף הם כרסמו בהפרש וברבע האחרון כבר השתלטו על המשחק לגמרי. הם ניצחו בסופו של דבר 124-117 והעבירו מסר לכל הליגה. תפסיקו לפקפק בנו.
אחרי הניצחון הזה הביטחון של הווריורס עלה אפילו יותר. הדיבורים על שבירת השיא של שיקאגו מ-1996 הפכו לממשיים יותר ויותר ולאורך כל העונה הם שמרו על קצב נצחונות שנתן להם סיכוי אמיתי לעשות את זה, כולל כמה נצחונות מוטרפים לגמרי, כמו הניצחון על הת'אנדר באוקלהומה סיטי בפברואר, עם הזריקה המשוגעת של סטף שגרמה למייק ברין להשתגע.
"זה משהו שאנחנו רוצים לעשות" אמר דריימונד גרין לבליצ'ר רפורט באפריל, "דיברנו על זה. זה לא סוד".
גם סטיב קר אמר דברים דומים. "השחקנים שלנו רוצים את זה, הם אמרו את זה די בבירור".
קליי תומפסון כנראה סיכם את זה טוב מכולם. "אנחנו מבינים שאנחנו יכולים לעשות היסטוריה וזה עוזר לנו להתפקס בכל משחק. אתה לא רוצה להגיע כל כך קרוב ולא ללכת על זה".
בסופו של דבר, הם הצליחו לעשות את זה והפכו לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמנצחת 73 משחקים בעונה הרגילה. סטף קרי הפך לשחקן היחיד בהיסטוריה שקולע מעל 30 נק' למשחק ונכנס למועדון ה-50-40-90, שבר את שיא הקליעות לשלוש (של עצמו) בקילומטרים עם 402 שלשות. מן הסתם הוא נבחר ל-MVP של העונה הרגילה בפעם השנייה ברציפות והפך ל-MVP הראשון שנבחר פה אחד (לברון ג'יימס היה קרוב להישג הזה ב-2013, אבל כרמלו אנתוני קיבל קול אחד).
הווריורס נכנסו לדפי ההיסטוריה וכל מה שנותר להם זה רק לצלוח את הפלייאוף ולהשלים את העונה הגדולה בכל הזמנים. לאורך רוב העונה זה היה נראה כמו משהו טכני, פרוצדורלי. לא היה נראה שאיזושהי קבוצה יכולה בכלל להתחרות עם הווריורס ולנצח אותם ב-4 משחקים מתוך 7.
אוי, כמה שטעינו.
3. סדרת גמר המערב בין הווריורס לת'אנדר
בסך הכל הסדרה הזו התרחשה לפני פחות מ-4 שנים אז אני מרשה לעצמי להניח שרובכם זוכרים מה קרה שם. שאתם זוכרים שסטף נפצע בסיבוב הראשון מול יוסטון ושהוא חזר מול פורטלנד בתצוגה מחשמלת אבל משום מה עדיין לא נראה 100%. שאתם זוכרים שהת'אנדר הפתיעו את הווריורס בבית במשחק הראשון עם הצגה של ווסטברוק ודוראנט, למרות שבסוף המשחק השופטים פספסו צעדים של ווסטברוק שהיו יכולים לשנות את התמונה. שאתם זוכרים שהווריורס נתנו לת'אנדר בראש במשחק השני. שאתם זוכרים איך במשחק השלישי הכל התהפך והת'אנדר עברו לשחק נמוך והשתלטו על הסדרה. איך דריימונד גרין נראה אבוד מול הגודל של הת'אנדר, איך הוא בעט בביצים של סטיבן אדאמס (וספג עבירה טכנית שתתברר כקריטית מאוד בהמשך), איך החילופים האוטומטיים של הת'אנדר הקשו על הווריורס ואיך ווסטברוק ודוראנט רצחו, פשוט רצחו, את הווריורס במשחקים 3 ו-4 כשהת'אנדר ניצחו בהפרש מצטבר של 52 נק'. הת'אנדר היו ביתרון 3-1 ובפעם הראשונה העונה הווריורס הפסידו שני משחקים ברציפות.
אני בטוח שכולכם זוכרים מה קרה אחר כך. איך הווריורס ניצחו לא בזכות הכדורסל המהפנט שלהם, אלא בזכות הכשרון שלהם, בזכות קור הרוח של סטף ובעיקר של קליי תומפסון, בזכות העובדה שהם פשוט קלעו טוב יותר. וגם בזכות ההגנה האדירה של אנדרה איגודלה והטעויות של ווסטברוק ודוראנט. אם מישהו רוצה תזכורות קצת יותר מפורטות הוא מוזמן לקרוא את הפוסטים שלי מאותה תקופה כאן וכאן וכאן.
עכשיו, אחרי שהזכרתי לכם את זה, יותר מעניין אותי לדבר על ההשלכות של הסדרה הזו, שאי אפשר לנתק אותן מהמקומות הראשונים בדירוג הוירטואלי הזה.
ההפסד של הת'אנדר לווריורס היה הפסד הירואי. הם אמנם היו קרובים מאוד, הכי קרובים שיש, להדיח את האלופה המכהנת, אבל הם דחפו את הווריורס לקצה ובסופו של דבר הפסידו לקבוצה טובה יותר שהביאה את ה-A Game שלה. אין בכך שום בושה. תוסיפו לכך את העובדה שהם הפסידו לספרס של 2014 בשיא הספרסיות שלהם ולמיאמי ב-2012 כשהם עוד היו צעירים פוחזים ועם קנדריק פרקינס בחמישייה ומתגלה שכל ההפסדים של הת'אנדר בפלייאוף (כאשר הם היו בריאים) היו לקבוצות הכי גדולות של העשור. אני חשבתי אחרי ההפסד לווריורס שהם מרחק שחקן אחד סביר מלהיות הפייבוריטים לאליפות בעונה לאחר מכן.
לאורך כל העונה היו שמועות שהווריורס ינסו להשיג את דוראנט בפרי אייג'נסי, בחסות הקפיצה בתקרת השכר, אלא שבאותה נקודת זמן זה היה נראה מופרך. גם הת'אנדר היו מרחק נגיעה מלהדיח את הווריורס, כך שזה היה נראה תלוש מהמציאות שדוראנט יעזוב את הת'אנדר דווקא עכשיו, כשהם החלו לממש את הפוטנציאל שלהם, וגם הווריורס נראו בדרך הבטוחה לזכות באליפות, מה שכנראה היה מאפס לחלוטין את הסיכויים של התרחיש הזה.
אוטוטו נבחן את המעבר של דוראנט מכל מיני זוויות, כרגע הזווית שמעניינת היא זו של הסדרה הזו. הסדרה מול הווריורס היא אחת מהגדולות בהיסטוריה לא רק בגלל רמת הכדורסל ורמת הביצוע, שהיו מהגבוהות שאני זוכר בכל שנותיי כעכבר NBA, אלא גם בגלל הטראגיות שלה מבחינת אוקלהומה סיטי. דווקא ברגע שבו היא הגיעה הכי קרוב לבאר, דווקא ברגע בו היא הוכיחה שהיא יכולה לתת פייט לווריורס ולבנות יריבות ארוכת שנים שתטריף את הליגה, דווקא אז דוראנט החליט לקחת את הכישורים שלו למקום אחר ולפרק את החבילה.
הסדרה הזו לעד תהיה אנדרטה שתזכיר לנו שה-NBA יכלה להיראות אחרת לגמרי, עם איזון תחרותי מופלא וכדורסל מעולם אחר.
2. סדרת הגמר בין גולדן סטייט לקליבלנד
בכל פוסט שאני כותב אני תמיד מסתכל על כמות המילים. זה קצת מיותר בהתחשב בכך שמי שהגיע כל כך רחוק במעמקי האינטרנט כנראה לא הגיע לכאן בטעות, אז מה זה משנה אם אני על 2000 מילה או 3000, אבל עדיין אני משתדל למצוא את האיזון כי לי בעצמי לפעמים קשה לקרוא טקסטים כל כך ארוכים.
במקרה הזה של גולדן סטייט וקליבלנד, בסדרה שעולם הספורט מכיר כל כך טוב והתרחשה סך הכל לא כל כך מזמן, אני מרגיש שאני יכול להוריד את הרגל מדוושת המקלדת ולתת לכם לחוות את זה בצורה ויזואלית קצת יותר.
הסרטון הזה מתמצת בקצת יותר מחצי שעה את הסדרה כולה, את רגעי השיא מכל משחק, את התגובות בין לבין ואת הלך הרוח הכללי. כשראיתי אותו זה ממש החזיר אותי אחורה בזמן, ונזכרתי איך את גיים 7 ראיתי בפלאפון שלי מתוך טנק במילואים. לא משנה כמה אני מנסה להדחיק ולהתכחש לקיומו של טנק מרכבה 2 בחיים שלי, את הרגעים מהמשחק הזה אני לא יכול לשכוח. את הרגע בו לברון ג'יימס ניפק את החסימה הגדולה ביותר שראיתי בלייב. את הרגע בו קיירי ארווינג חיפש את סטף קרי ודפק לו שלשה ענקית על הראש. את הרגע בו סטף לא הצליח להשתחרר מהרגליים המרקדות של קווין לאב.
זה היה הרגע של לברון ג'יימס. אחרי עונה שלמה בה כולנו אוננו על הווריורס ולברון נשאר יחסית בצל, אחרי עונה בה הוא נתפס כאחראי לפיטורים של המאמן שלו, דווקא אחרי עונה כזו לברון הנציח את עצמו וחקק את שמו לעד ברשימה של הגדולים ביותר בהיסטוריה של הליגה.
הדבר היחיד שחסר לי בסרטון הזה הוא התעכבות על הרגע בו דריימונד גרין שלח את ידו לאשכיו של לברון ג'יימס וגרם להרחקתו ממשחק 5. זה חסר לי כי זה כנראה הרגע הכי חשוב בסדרה הזו. דווקא בסופה של תצוגה נהדרת של הווריורס במשחק 4, תצוגה ראויה לאלופה עם נצחון חוץ משכנע, הגיע הרגע הזה ששינה את המסלול של הסדרה ושל כל העונה הזאת.
אי אפשר לדעת מה היה קורה אם דריימונד לא היה מורחק ממשחק 5, אבל אני יכול להניח שהקאבס היו מגיעים עם כמות נמוכה יותר של בטחון עצמי, ושאם אנדרו בוגוט לא היה גם נפצע ונעדר ממשחקים 6 ו-7 אולי השמיכה של סטיב קר לא הייתה קצרה מדי והוא היה מצליח להימנע מלתת דקות לפסטוס אזלי (אלו היו הדקות האחרונות של אזלי בקריירה דרך אגב).
הרגע הזה ראוי לפוסט של 3000 מילה משלו. אולי אם משבר הקורונה ימשיך לכרסם הזמן ה-NBA שלנו, אני אגיע גם לזה.
1. המעבר של קווין דוראנט לווריורס
טכנית, ההחלטה הזאת היא לא חלק מעונת 2015/16, אבל היא הושפעה לחלוטין מכל מה שקרה לאורך העונה והשפיעה, אוהו כמה היא השפיעה, על כל מה שקרה אחר כך ב-NBA.
כתבתי על זה בעבר אבל אין לי שום בעיה למחזר את זה שוב. מבחינה רציונלית, המהלך של קווין דוראנט היה מבריק. במעבר שלו לווריורס הוא שיפר משמעותית את הסיכויים שלו לזכות באליפות וחיסל למעשה את המתחרה הישירה של הווריורס במערב. בעולם שבו מקדשים את תרבות הרינגז והאליפות היא חזות הכל, המהלך של דוראנט היה נוקאאוט מהדהד.
עם זאת, עולם ה-NBA לא קיבל את המעבר הזה. לא אז ולא היום, למרות 2 האליפויות ו-2 תארי הפיינלס MVP של KD. עולם ה-NBA לא קיבל את המעבר הזה כי עולם ה-NBA הוא לא עולם שמקדש אך ורק את תרבות הרינגז והאליפות היא לא חזות הכל מבחינתו. יכול להיות שעבור חלק מהקהילות בעולם הזה זה נכון, אבל עבור הרוב המכריע אני חושב שזה לא מדויק.
במעבר שלו דוראנט הפר את האיזון התחרותי בליגה. הוא הפר אותו הרבה יותר ממה שכל שחקן אחר עשה לפניו, כי הוא למעשה פירק קונטנדרית אחת וחיזק קונטנדרית אחרת. לברון ג'יימס, בכל אחד מהמעברים שלו, פירק קונטנדרית אחת ויצר קונטנדרית חדשה. הקונטנדרית החדשה הייתה חזקה יותר ומגוונת יותר מהקודמת, אבל עדיין נותרו אותה כמות של קונטנדריות כמו לפני המעבר שלו. באנלוגיית הפוקר שאני תמיד חוזר אליה בדיון הזה כל מה שקרה במעבר של לברון זה שאחד השחקנים התחלף ושעכשיו יש לו יותר צ'יפים.
במקרה של דוראנט אחד השחקנים המובילים פשוט חבר לצ'יפ לידר והפך את כל המשחק ללא הוגן. לצ'יפ לידר יש עכשיו מרווח ענק לטעות. הוא יכול פשוט להעלות את המחיר בבליינדים כמה שהוא רוצה ולשחוק את כל שאר המתחרים.
המעבר של דוראנט גרם ל-90% מקבוצות הליגה פשוט להרים ידיים. כמעט אף ג'נרל מנג'ר לא תכנן להביא את הקבוצה שלו לשיא בשנים 2017 ו-2018, כי לא היה שום סיכוי לנצח את המפלצת הארבע-ראשית של הווריורס. הקבוצות היחידות שעוד ניסו היו יוסטון וקליבלנד, ושתיהן משלמות וישלמו על כך מחיר כבד מאוד בטווח הארוך.
באחד הדיונים האחרונים בפייסבוק טענתי שהמעבר של דוראנט לווריורס הוא המעבר המשמעותי ביותר בהיסטוריה של ה-NBA. יכול להיות שקצת הגזמתי, זו דעה סובייקטיבית לגמרי, אבל זה הרציונל שעומד מאחורי הטענה הזו. והרציונל הזה מתחזק כשחושבים על מה שפספסנו בגלל המעבר הזה.
מה שפספסנו זה יריבות בין אוקלהומה סיטי לגולדן סטייט שיכלה להימשך שנים. היריבות הזו נגדעה באיבה אחרי סדרת פלייאוף אלמותית אחת בלבד, וזה כל כך חבל. לליגה לא הייתה יריבות שוויונית, איכותית וארוכת שנים מאז הלייקרס והסלטיקס באייטיז. לת'אנדר ולווריורס היה את הפוטנציאל להיות הסלטיקס והלייקרס של הדור הנוכחי. תוסיפו לזה את הספרס שהפכו להיות הקבוצה של קוואי לאונרד ואת לברון ג'יימס בצד השני של היבשת והיינו יכולים לקבל קוורטט של קבוצות מפוארות והיסטוריות שנלחמות כל שנה על התואר. היינו יכולים לקבל את עונת 2015/16 שוב ושוב ושוב ושוב.
ואולי זה עדיף ככה, כי המעבר של דוראנט הפך את העונה ההיסטורית הזו למשהו חד פעמי שכנראה לעולם לא ישוב, למשהו שכיף להיזכר בו ולחזור אליו ולחוות אותו מחדש. וואו, כמה שאנחנו צריכים דברים כאלה עכשיו.