מיאמי היט – אינדיאנה פייסרס
סדרה עונתית: 2-1 לאינדיאנה. הפייסרס היו הקבוצה האחרונה שניצחה את ההיט לפני רצף 27 הניצחונות, בו מיאמי רשמה, בין היתר, את ניצחונה היחיד העונה על הקבוצה של פרנק ווגל.
רקע – כל עוכרי מיאמי בארץ ובתפוצות קיוו שבאיזשהו שלב בפלייאוף הזה הדרך של ההיט תצטלב עם הדרך של הפייסרס. לא מכיוון שיש איזושהי אמונה אמיתית שאינדיאנה מסוגלת לנצח ארבעה מתוך שבעה, אלא פשוט כי אינדיאנה היא הקבוצה שהכי קשה לשחק נגדה (לפחות בקונפרנס המזרחי), כפי שהיא הוכיחה בסדרת חצי הגמר בעונה שעברה (כשהייתה קבוצה פחות טובה), ותתן למיאמי את הקרב הכי ראוי על התואר. ואחרי הטיול מול מילווקי והפייט הלא הוגן מול הבולס המדוללים, מיאמי צריכה סדרה שתותיר חותם על הפלייאוף הזה. חותם של אליפות.
יכול להיות שנראה את מיאמי מתאמצת מול הפייסרס?
המנטרה שאנחנו כל הזמן חוזרים עליה העונה היא שהכל תלוי במיאמי. אם הלברונים מגיעים חדים, אי אפשר להתמודד איתם. המנטרה הזו היא עדיין נכונה, אבל מול הפייסרס, היא הכי פחות נכונה, מכיוון שאם הפייסרס יצליחו לכפות את המשחק שלהם על הסדרה, מיאמי תהיה בעמדת נחיתות. אם אינדיאנה תצליח למצוא את הדרך להיות עם רוי היברט על המגרש גם בהגנה (במהלך העונה הממוצעים של ההיט ל-3 זינקו כשהיברט היה על המגרש), ואם דייוויד ווסט יחייב את ספולסטרה להשתמש בהרכבים פחות יעילים של בוש-האסלם/בוש-אנדרסן, ואם פול ג’ורג’ ולאנס סטפנסון יעשו את המיטב מול לברון ופלאש, אינדיאנה יכולה לעשות את הפתעת העשור. אבל תספרו כמה אם היו פה, ותבינו שזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי. אבל עדיין, זו תהיה סדרה שכיף לקום לראות אותה, כי בפעם הראשונה בפלייאוף הזה נראה את מיאמי מתאמצת.
המצ’-אפ – לברון ג’יימס מול פול ג’ורג’. מבחינה מקצועית, המצ’-אפ של דייוויד ווסט הוא קריטי וגם של רוי היברט מול כריס בוש, ואפילו המצ’-אפ של ג’ורג’ היל מול מריו צ’אלמרס/נוריס קול יכול להיות שיכריע את גורל הסדרה, אבל מבחינת הסקס אפיל של הסדרה, המלך מול התמנון זה העימות המרכזי.
קיים סיכוי לא רע בכלל שלברון מדי פעם חולם איזה סיוט בו פול ג’ורג’ מופיע, אחרי שב-116 הדקות ששיחקו אחד מול השני העונה השחקן המשתפר של העונה גרם ל-MVP לרדת בממוצעיו בכל אספקט אפשרי (18.9 נק’ לעומת 25.0, 52% לעומת 56%, 4.3 אס’ לעומת 6.7, 6.5 ריב’ לעומת 7.6 ומדד +/- של 4.3+ לעומת 8.0+). הידיים הארוכות של ג’ורג’ מונעות מלברון לזרוק מעליו בקלות, והשאלה האמיתית היא האם ג’ורג’ יצליח להיות מעבר למלווה של לברון לסל.
לברון מול ג’ורג’. It doesn’t get any better than this
די קשה ללמוד משהו מהפלייאוף של לברון עד כה, מכיוון שהיריבות לא היו באמת יריבות ולכן גם הסטטיסטיקות שלו די מוזרות (רק 14.1 זריקות למשחק לעומת ממוצע קריירה בפלייאוף של 16.9), אבל הגיוני לחשוב שבסדרה הזו נראה את לברון במוד לברוני שכזה, והוא ינסה לחדור כדי לפרק את ההגנה של הפייסרס ולמצוא את החברים שלו לשלשות. בסדרת חצי הגמר הפייסרס סמכו על פול ג’ורג’ ולא הביאו דאבל-טים מול כרמלו אנתוני, ובכך בעצם הקשו על הניקס להגיע לשלשות פנויות. אחרי שהתחמם מול מלו, ג’ורג’ מתייצב כעת מול הדבר האמיתי, לברון, ועכשיו זו ההזדמנות שלו להוכיח שהוא הווינג-סטופר הטוב בליגה. לפי ההתבטאויות שלו בימים האחרונים, שלפיהן הוא ישב וראה את הוידאו של הסדרה מהעונה שעברה במהלך הקיץ, נראה שהוא מוכן למשימה.
למי לשים לב? – רוי היברט, רוי היברט, רוי היברט. למיאמי אין שחקן שיכול לשמור עליו למשך סדרה שלמה (כריס אנדרסן מסוגל, אבל לא יכול לשחק את כמות הדקות של היברט) וסביב המיס-מאץ’ הזה יקבע אם הסדרה תיגמר אחרי חמישה משחקים או תימשך לשישה ואולי שבעה. מיאמי תביא עזרה כנראה בכל פעם שהיברט יתבצר בלואו-פוסט וזה יהיה הזמן של שחקני הפרימטר של אינדיאנה לשנות את הנתון הלא מחמיא של 31% מהשלוש בפלייאוף הנוכחי.
העונה הוא יהיה פקטור. כריס בוש מול רוי היברט
צריך לשים לב להיברט לא רק בהתקפה, אלא בעיקר בהגנה. נראה שדי שכחנו שכריס בוש לא היה פקטור בסדרה של העונה שעברה בגלל שהוא היה פצוע במהלכה. העונה הוא יהיה פקטור, וליכולת שלו למשוך את היברט מחוץ לצבע תהיה משמעות אדירה לסדרה, מכיוון שההגנה של אינדיאנה בנויה רבות על הנוכחות של היברט בצבע ובשוט-בלוקינג שלו. דו-הקרב של בוש-היברט בעצם יסמל מי יצליח להכתיב את הקצב בסדרה.
משהו נוסף שחייבים לשים לב אליו אצל אינדיאנה הוא איבודי הכדור. חוץ מגולדן סטייט, אינדיאנה איבדה הכי הרבה כדורים בפלייאוף הזה (15.9 איב’ למשחק), ובעוד מול הניקס הם יצאו בזול כי ג’יי.אר סמית’ שכח בדיוק לקחת את התרופות, מול מיאמי, קבוצה שיודעת לקחת מומנטום ולגמור איתו משחקים, איבודי הכדור יכולים להכריע את הסדרה.
בפלורידה, לעומת זאת, צריכים להתפלל שהשלשנים יתעוררו. שיין באטייה נותן פלייאוף חלש עד כה (5.6 נק’ ב-26% מהשלוש), ריי אלן בינוני יחסית אל עצמו (37% מהשלוש לעומת 40% ממוצע קריירה) ומריו צ’אלמרס מזעזע (7.0 נק’ ב-24% מהשלוש). ההיסטוריה הלא רחוקה (אלן ב-2008, באטייה בעונה שעברה) אומרת שהשחקנים הללו מתעוררים באיזשהו שלב בפלייאוף, גם אם היו מזעזעים לכל אורכו. ובכן, הזמן להתעורר בהחלט הגיע, כי אריק ספולסטרה זקוק לכמה שיותר נשקים בסדרה הזו, במיוחד כשאחד העיקריים שבהם, הלוא הוא דוויין ווייד, מהווה סימן שאלה ענק.
אקס פקטור עצום. דוויין ווייד
ווייד נתן כמה דקות מדהימות בסוף גיים 5 מול הבולס, אבל זה היה מול הבולס, שהציבו מולו את ריפ המילטון ומרקו בלינלי, לא בדיוק השילוב ההגנתי המפחיד בליגה. לעומת זאת, מול אינדיאנה הוא יקבל את לאנס סטפנסון האגרסיבי, ובנוסף, אלילי הלו”ז החליטו להתאכזר לפלאש וקבעו משחק כל יומיים בלי מנוחות רציניות בין משחקים, מה שיפריע עוד יותר להתאוששות של הברך הפגועה שלו. זו תהיה הסדרה שתחשוף בפנינו את העתיד של ווייד בליגה, האם הוא ימשיך כמספר 2 אמיתי או שהתפקיד שלו יצומצם עקב הפציעות לסוג של רוברט הורי למתקדמים? יהיה מעניין לראות.
הדבר האחרון שכדאי לשים אליו לב בסדרה הזו הוא תיאוריית הקונספירציה. כל בר דעת יודע שהליגה רוצה את מיאמי בגמר, מכיוון שכל משוואה שכוללת את אינדיאנה בפיינלס שווה מינימום עניין למי שהוא לא עכבר NBA. תיאוריית הקונספירציה תפנה חצים לאנשים בפסים, ויהיה מעניין לראות את ההתנהלות של השופטים מול ההגנה הקרובה לשלמות של רוי היברט בצבע, במיוחד אחרי שבחצי הגמר הוא שלט בצבע מבלי שידביקו לו עבירות.
תחזית: 4-2 למיאמי. אינדיאנה תהיה קרובה, אבל למעט משחק 6 מול הניקס, שעשו הכל כדי להפסיד בו, היא לא חוותה קלאץ’ בפוסט סיזון, וגם כשחוותה בעונה הרגילה, זה לא היה מוצלח במיוחד (מחזיקה במאזן החלש ביותר מבין כל קבוצות הפלייאוף במצבים של 5 הפרש או פחות 5 דקות לסוף). מיאמי בסופו של דבר קבוצה טובה יותר מהעונה שעברה, לברון פשוט טוב מדי, וככל שהסדרה תתקדם וההתאמות יבוצעו, היתרון האיכותי שלהם, ובעיקר של הספסל (הספסל של מיאמי-36.0 נק’, של אינדיאנה, 19.3 נק’), יבוא לידי ביטוי.