מגיע לסדרה הזאת גיים 7. מגיע לפלייאוף הזה גיים 7. לפני שאני צולל לניתוחים קוסמטיים ופרטניים, אם יש תחושה אחת שאני יוצא ממנה מהמשחק השישי בין מיאמי לאינדיאנה, זה זה. שמגיע לנו לראות עוד 48 דקות של הסדרה הכי אמוציונלית והכי מרתקת שיש ל-NBA להציע כרגע. WIN OR GO HOME.
אז אחרי שעשינו לכם בילד אפ לעוד יומיים, הגיע הזמן לשאול מה לעזאזל קרה שם באינדיאנה בגיים 6. זאת הייתה התצוגה הכי גרועה של מיאמי העונה, יותר מהתבוסות לניקס בתחילת העונה, יותר מההפסדים לאינדיאנה באמצע, זו הייתה תצוגת נפל של כל הקבוצה ברגע הכי לא נכון. ההיט הובכו בצבע עם תבוסה משפילה בקרב על הריבאונדים (53-33 לאינדיאנה) והפסד צורב בנקודות בצבע (44-22 לפייסרס), ובמבט יותר ממוקד, זה היה משחק מביך של 80% מהרוסטר.
מה עוד אפשר לבקש ממנו? לברון מרגיש בחזרה באוהיו
במשחק הזה, היה קשה שלא לרחם על לברון ג’יימס. בתוך שבוע וחצי, אינדיאנה הצליחה להעלים לו את שני החברים הטובים ולהפוך את הביג-3 לביג 1. מה לברון יכול לעשות במצב כזה? כשווייד ובוש מתחברים ל-15 נק’ ב-4 מ-19 מהשדה, כריס אנדרסן מורחק, יודוניס האסלם מגלה שלא כל יום פורים ושיין באטייה וריי אלן לא רלוונטים? אם אחרי גיים 5 הוא הרגיש שהוא חזר לימי קליבלנד, אחרי גיים 6 הוא בטח הרגיש בחזרה בתיכון שלו באקרון.
קשה גם לבוא בטענות לאריק ספולסטרה. ברגעים האלו בהם הקבוצה שלו מתקשה הוא מתגלה בדיוק כמה שהוא, מאמן טוב ותו לא. אין לו את הערך המוסף שיש לגרג פופוביץ’ או שהיה לפיל ג’קסון, ובלי זה, קיבלנו הופעה חסרת חיים של ההיט במשחק סופר קריטי. עד שהוא כבר הבין שבצורה קונסרבטיבית לא יצליח לו כלום וניסה להכניס בלאגן למשחק, בא רוי היברט וסחט עבירת תוקף מלברון שסגרה את הסיפור.
מבחינת מיאמי, אי אפשר לרדת יותר נמוך. משהו בודאות לא תקין אצל דוויין ווייד, וכריס בוש מקבל צורה של טרייד צ’יפ עם כל דקה שעוברת, אבל החדשות הטובות הן שהם יודעים את זה עכשיו, ולספולסטרה יש יומיים להביא תוכנית ב’. אולי לשלוח את נשק יום הדין בדמות לברון עד דייוויד ווסט, אולי כריס אנדרסן 35 דקות על המגרש, אבל בעיקר, הוא צריך לנסוך בטחון בשחקנים שלו, כי הפרצופים בדקות האחרונות נראו חסרי אמונה ובעיקר, מבוהלים.
ביג 3? נראה כמו בדיחה עצובה עכשיו
ואולי זה מובן, הרי מיאמי פיתחה תדמית במהלך העונה של קבוצה בלתי מנוצחת, עם רצף הניצחונות השני באורכו בהיסטוריה, עם הכדורסל החדש, אבל הנה, פתאום מגיעה הפייסרס ומוחקת את הקבוצה הזו מהזכרון. מיאמי נראית כמו צל דהוי של הקבוצה המושלמת שניצחה 27 משחקים במשך קרוב לחודשיים. הנעת הכדור נעלמה, השלשות לא נכנסות והסימפטומים מופיעים בכל מקום. לדוגמא, שיין באטייה, שקלע 50% מהשלוש במהלך הרצף והיה חלק אינטגרלי ממנו, נעלם בסדרה הזו מול הגודל של הפייסרס והלילה קיבל רק 4 דקות. פתאום, הדחה של מיאמי, מה שנראה דמיוני לפני שלושה חודשים ואפילו לפני כמה שבועות, מתחיל לרקום עור וגידים מול עינינו.
בשורה התחתונה, משהו במיאמי נראה כבוי וזה הזמן של לברון לכתוב עוד פרק בהיסטוריה הפרטית שלו. זה הזמן שלו להתחפש לקובי , לחפש את דוויין ווייד וכריס בוש לפאו גאסול ולרדת בהם עד שהם יחזרו להיות דוויין ווייד וכריס בוש. מעבר לאחריות הרגשית, כמובן שיש על לברון גם אחריות מקצועית, אבל דווקא פה לא אמורה להיות בעיה. לברון עשה לעצמו שם בשנים האחרונות של אחד שמגיב טוב מאוד לאתגר, ואחרי משחק לא טוב שלו (עד כמה ש-29 נק’, 7 ריב’ ו-6 אס’ יכול להיות לא טוב) הוא צפוי לבוא מוכן ליום שני.
ועכשיו, אחרי שכיסחנו קצת את מיאמי, הגיע הזמן לתת קרדיט מאופק לאינדיאנה. מאופק, כי קבוצה יותר מנוסה ופחות פראיירית הייתה מורידה את מיאמי ב-30 הפרש היום, אבל הפייסרס התעקשו במחצית הראשונה לא לברוח להיט, ובמחצית השנייה התעקשו להשאיר אותם במשחק עם כמות אבסורדית של 18 איבודים וקבלת החלטות מפוקפקת בהתקפה. למזלם, רוי היברט היה שם במקום הנכון.
השחקן הכי משפיע בסדרה הזו. לא לברון, רוי היברט
כמו בסדרה מול הניקס, בה המהלך הקריטי ביותר היה הבלוק של היברט על כרמלו אנתוני, גם עבירת התוקף של לברון על ביג רוי לקראת סוף הרבע הרביעי יכולה להתברר כפעולה מכריעה בסדרה. לא מכיוון שהיא מה שהביא את הניצחון לאינדיאנה, אלא כי היא סימלה מין חומה שגם לברון לא יכול לעבור וגם הוא לא חסין מפניה. היברט הרוויח את הכבוד שלו מהשופטים בזכות העלייה האנכית שלו, וזה כבוד שאפילו הכבוד שלברון מקבל מתוקף היותו הסופרסטאר הכי גדול במשחק לא יכול עליו. יהיה מעניין לראות אם לשריקה הזו תהיה השפעה על הפעמים הבאות בהן לברון ינסה לחדור לצבע.
בראייה כללית יותר, במשחק הזה שוב הוכח שהפייסרס חייבים תרומה מג’ורג’ היל ולאנס סטפנסון כדי לנצח. הספסל שוב תרם פחות משמתמודדי האח הגדול תרמו לתרבות הישראלית, אלא שהפעם היל וסטפנסון נתנו את שלהם גם בצד ההתקפי, למרות כמה שטויות שסטפנסון לא הצליח להימנע מהם. השאלה הגדולה היא האם הם יכולים לשחזר את התפוקה הזו גם בגיים 7, כשהכסף על השולחן?
ביום שני נראה רעידת אדמה?
וזו באמת שאלת מיליון הדולר מבחינת אינדיאנה. הלילה ראינו אותם מחטיאים לפחות 5 מצבים של סל קל, ליי-אפ או אפילו דאנק בכמה מקרים. הסיבה היחידה שיכולה להסביר רצף כזה של החטאות היא התרגשות, אולי אפילו פיק ברכיים. אם זה מה שקרה היום, תארו לעצמכם מה יקרה ביום שני, כשהלחץ יהיה גדול עשרות מונים. כשמוסיפים לזה את הנתון שמיאמי לא הפסידה שני משחקים ברצף כבר חצי שנה, שקבוצות הבית ניצחו 79.5% ממשחקי 7 לאורך ההיסטוריה ושההיט כבר היו בסיטואציה הזו בעונה שעברה, הלב מתחיל לדפוק טיפה יותר מהר.
מבחינה מקצועית, הפייסרס הצליחו ברגעים מסוימים למצוא פתרון לדאבל טים על רוי היברט כשהוא מקבל את הכדור, ונהנו ממחצית שנייה מצוינת של דייוויד ווסט (שנתן גרסה מיניאטורית למשחק המחלה של ג’ורדן), בה הוא רמס כל מאצ’-אפ שהיה מולו, אבל חוץ מהרבע השלישי, בו הם כתשו את ההיט בצבע (0-16 נק’ בצבע ברבע השלישי), אינדיאנה לא הרשימה יותר מדי בצד ההתקפי. היו יותר מדי איבודים, יותר מדי התקפות תקועות, יותר מדי הגעות לסוף שעון בלי זריקה טובה. היום זה עבד כי מיאמי היו חושך, אבל אי אפשר לבנות על זה לאורך זמן.
מה שכן אפשר לבנות עליו לאורך זמן זה האינטנסיביות ההגנתית. הפייסרס החזיקו את ההיט על התצוגה ההתקפית הגרועה ביותר שלהם בפוסט-סיזון ואם מייק מילר לא משחרר את הנצרה לכמה רגעים, ההיט מתקשים להגיע גם ל-70 נקודות. פרנק ווגל הפסיק להתקפל לסמול-בול של ההיט וגם כשמילר היה על המגרש ברבע הרביעי הוא נשאר עם היברט וטיילר הנסברו כדי לשמור על יתרון הגודל שלו על פני מיאמי. אי הנכונות שלו להיגרר לבלאגן של ספולסטרה שמר על הסדר של המשחק, וביחד עם המומנטום שהשתנה אחרי השריקה הגבולית לתוקף של לברון, אפשר היה להתחיל בחגיגות באינדיאנפוליס.
ומה עכשיו? עכשיו אנחנו מחכים ליום שני, פותחים בקבוק בירה ונהנים מהמשחק. כל הסטטיסטיקות נזרקות לפח כי במשחק אחד לאף אחד לא אכפת מה האחוזים מהשדה של כריס אנדרסן או כמה פול ג’ורג’ התפתח בסדרה, גיים 7 זה NBA במיטבו, 48 דקות של דרמה מזוקקת. וואללה, מגיע לסדרה הזאת.