ABC יכולים לנשום לרווחה, דייוויד סטרן יכול לשחרר חיוך ממזרי ואוהדי הליגה הניטראליים יכולים לחכוך ידיהם בהנאה. אחרי כמה רגעים בהם היה נדמה שאולי ביצת הזהב של ה-NBA הולכת להישבר, מיאמי באה בגיים 7 והוכיחה שוב שמדובר בקבוצה גדולה. כמה גדולה? התשובות לשאלה הזו יתגלו בשבועיים הקרובים כשההיט יפגשו בפעם הראשונה בפוסט סיזון קבוצה שיכולה לאתגר את ההגנה האתלטית שלהם עם התקפה אמיתית ולא ע”י ניצול מאסיבי של מיס-מאצ’ים.
אבל מכיוון שכמות המלל שנשפכה על ההיט היא חסרת פרופורציות, וכולנו חטאנו בחטא האובר-התעסקות במה יקרה אם ולאן כל זה הולך, ומכיוון שאין באמת צורך לנתח לעומק מה קרה בגיים 7 (פשוט מספיק להסתכל על טור הריבאונדים וטור האיבודים), בואו נשחרר קצת מההיט וניתן להם יום מנוחה מהחפירות שלנו. בתוך כל מחול השדים הזה שהיה סביב מיאמי בימים האחרונים, נדמה ששכחנו מקיומה של אינדיאנה. הקבוצה של פרנק ווגל סיימה את חלקה בפלייאוף הזה, וזה היה חתיכת פלייאוף משמעותי עבורם.
החמישייה הטובה בליגה?
מלבד יוסטון וגולדן סטייט, קשה למצוא קבוצות שיצאו מהפלייאוף הזה עם איזשהן סיבות לחייך. אפילו ממפיס, שהייתה אובר-אצ’יברית והגיעה לגמר המערב, נמצאת עכשיו במין צומת דרכים לגבי העתיד שלה. בתוך כל הקבוצות שהולכות לים מדוכאות, אינדיאנה זוהרת באופטימיות שלה. הפייסרס הקדימו את הלו”ז שלהם, כפי שנאמר בכמה מקומות. הם לא היו אמורים להגיע לגמר המזרח כל כך מהר, ובטח שלא להיות גורם כל כך משמעותי כבר העונה.
נתחיל בחלוקת מחמאות. פול ג’ורג’, למרות התצוגה היותם הלפרנית בגיים 7, העלה את קרנו בכל רחבי הליגה והוכיח שהוא ראוי לחוזה מקסימום כשחוזה הרוקי שלו יסתיים בעונה הבאה. רוי היברט הראה שכשמפעילים אותו נכון, הוא יכול להיות בלתי ניתן לעצירה, ובכך הוכיח שהוא שווה את הכסף הגדול שהוא מרוויח. בנוסף, אני אישית מאוד אהבתי את הגישה שלו. הירידה שלו מהמגרש כדי להימנע מלחיצת יד עם אלופי המזרח החדשים-ישנים אולי אצל חלק מהאנשים לא נתפסה כמשהו חיובי, אבל היה בה איזשהו אקט תחרותי ברמה של קווין גארנט, של שחקן שלא מוכן לקבל הפסד כאופציה. וזה קריטי להמשך ההתפתחות של אינדיאנה כפרנצ’ייז מוביל במזרח.
רוי היברט לא מפחד מאף אחד
פרנק ווגל, בעונתו השלישית בסך הכל על כס המאמן, הראה שצפון לו עתיד גדול. הוא אמנם סבל קצת מחוסר ניסיון וטעה כמה טעויות קריטיות (כמו השארת היברט על הספסל בסוף גיים 1), אבל בהתחשב בנסיבות, הוא מקבל ציון הצלחה מעל למצופה. הוא הצליח ליצור תלכיד אדיר בחמישייה הראשונה שלו, הוא הצליח להעמיד קבוצת הגנה פנטסטית והצעד הבא שלו יהיה לנסות לפתח חמישייה שנייה טובה, כי נדמה היה במהלך הסדרה הזו שהפייסרס רחוקים שחקן משמעותי אחד מהספסל כדי לנצח.
ומה לגבי העתיד? היברט לא הולך לשום מקום בשנתיים הקרובות לפחות (יש לו אופציית שחקן על עונת 2015/16), פול ג’ורג’ צפוי לחתום על הארכת חוזה שתשאיר אותו גם לעתיד הנראה לעין וג’ורג’ היל חתום עד 2017. היברט בן 28, היל 26 וג’ורג’ רק בן 23, והם מהווים את הליבה של הקבוצה הזו לשנים הקרובות. עכשיו נשאר לטפל במה שקורה מסביב.
דייוויד ווסט הוא הדבר הראשון שצריך לטפל בו. ווסט מסיים חוזה והופך לשחקן חופשי בלתי מוגבל. מבחינת ווסט, אין לו שום סיבה ללכת למקום אחר. הפייסרס הם המקום להיות בו כרגע בליגה, ולמרות שהוא צפוי להיות מחוזר ע”י קבוצות רבות וסמי-קונטנדריות כמו הקליפרס, אין לו מניע לעזוב, כך שהרוב תלוי בפייסרס. מצד אחד, אי אפשר שלא להחתים את ווסט מחדש, הוא היה השחקן שהוציא את הכדורסל של מיאמי מאיזון, שגרם לכך ששיין באטייה לא ראה מגרש, ומדובר בנכס בלתי מבוטל בקבוצה שמתקשה לשים את הכדור בסל בצורה עקבית.
מגיע לו חיבוק גדול של דולרים. דייוויד ווסט
עם זאת, עוד חודשיים הבחור חוגג 33. לאינדיאנה לא אמורה להיות בעיה לתת לווסט חוזה של שמונה ספרות לעונה (עם מחשיבים את טיילר הנסברו במשכורות, יש להם כרגע בערך 47 מיליון דולר משכורות, למעלה מ-10 מיליון דולר מתחת לתקרת השכר) ומגיע לווסט שהפייסרס יחבקו אותו בכסף אחרי העונה המרשימה שלו והשדרוג שהוא הביא לקבוצה, אבל הם צריכים למצוא דרך לא להפוך את החיבוק הזה לחיבוק דב. החתמה של שחקן גבוה מעל גיל 30 יכולה ללכת לשני כיוונים, זה יכול להסתדר טוב כמו עם קווין גארנט בבוסטון, ויכול להתחרבש כמו עם אנטואן ג’יימיסון בקליבלנד. 20 מיליון לשנתיים עם אופציה על העונה השלישית צריך להיות הכיוון שאליו אינדיאנה חותרת.
מעבר לווסט, הפייסרס ישמחו לקבל את דני גריינג’ר בחזרה לרוטציה. לא רק כי הוא שחקן מצוין שיוכל לתרום להם דקות משמעותיות מהספסל או אולי אפילו מהחמישייה, אלא כי מדובר בעונה האחרונה שלו בחוזה (14 מיליון דולר). במידה והחזרה של גריינג’ר למגרשים לא תהיה משהו לספר עליו לנכדים, הוא יהפוך לטרייד צ’יפ אדיר עבור קבוצות שמחפשות לפנות מקום בתקרת השכר בעונה הבאה. איך שלא יהיה, החזרה של גריינג’ר למגרשים, גם אם תהיה טובה או רעה, היא סיבה לחייך באינדיאנפוליס.
יפתור לפייסרס את בעיית הספסל? דני גריינג’ר
לדוני וולש, האחראי על פעולות הכדורסל באינדיאנה, תהיה משימה חשובה גם בהרכבת ספסל ראוי בעונה הבאה. אחרי שראינו את הירידה הדרסטית כששחקני החמישייה ירדו לנוח בפלייאוף הזה, קשה להאמין שהפייסרס לא ינסו להחתים איזשהו שחקן שייתן אימפקט מהחמישייה השנייה. טיילר הנסברו מסיים חוזה והוא שחקן חופשי בלתי מוגבל, ודי.ג’יי אוגוסטין כנראה יעזוב. החדשות הטובות הן שאלו, יחסית, העמדות שהכי קל למלא ברוסטר. השוק מוצף מדי שנה בפורוורדים מגוונים ורכזים חסרי בית שמוכנים לחתום בסכומים נמוכים, החדשות הרעות הן שהחתמה של גארד מחליף רציני (דווין האריס? מו וויליאמס? טוני דאגלס?) והחתמה מחדש של הנסברו/החתמה של פורוורד אחר (אלטון בראנד? אולי חזרה של ג’רמייין אוניל?) בתוספת החוזה החדש הצפוי של ווסט יביאו אותם מעבר לתקרת המס, וזו יכולה להיות בעיה בעתיד.
זו יכולה להיות בעיה בגלל הצלע החמישית בחמישייה, לאנס סטפנסון, שיכול להיות גיים צ’יינג’ר. סטפנסון כרגע חתום על חוזה מצחיק של פחות ממיליון דולר לעונה הבאה, וכרגע הוא לא נראה כמו שחקן של יותר מ-4-5 מיליון דולר לעונה, במיוחד ב-CBA החדש. עם זאת, במידה וסטפנסון ייתן עונת חוזה בעונה הבאה, הכל יכול להשתנות. אבל זה כבר באמת משחקים בנדמה לי. הגשר הזה עוד רחוק מאוד.
בסופו של דבר, הפייסרס יוצאים שבעים ומרוצים מהפלייאוף הזה. כולנו אהבנו לאהוב אותם, כי הם מייצגים סגנון משחק שכולנו מתחברים אליו, הם מייצגים את השוק הקטן, את האנדרדוג, את הדרך הנכונה לבניית קבוצה. כל אלו נותנים להם לא רק נקודות בתחרות הסימפטיה, אלא גם מביאים אותם לנקודת זינוק טובה בהרבה להפוך לקונטנדרית אמיתית משל שיקאגו, שעדיין צריכה להתפלל שדרק רוז יחזור כמו דרק רוז, או של בוסטון, שצריכה להתפלל שחילופי הדורות לא יהיו כואבים, או של הניקס, שצריכה להתפלל. נקודה.