למילה גאווה יש כל כך הרבה משמעויות, ואיכשהו נראה שבכמה ימים האחרונים ב-NBA הליגה הצליחה להקיף את כולן. מגאוות היחידה של קבוצות שהיו עם הגב לקיר וניצחו משחקים של WIN OR GO HOME, דרך גאווה שגובלת ביהירות והתנשאות שהובילה קבוצות פייבוריטיות להפסיד במשחקים אותן היו אמורות לנצח, ועד המשמעות האמורפית של גאווה, משמעות שג’ייסון קולינס דאג לחדד בשבוע האחרון.
את האמת, זה נראה לי קצת מיותר אפילו להתעסק בנושא ג’ייסון קולינס. הרי זה ברור שמבחינה סטטיסטית, בקבוצה כל כך גדולה של ספורטאים, מספר ניכר מהם יהיה בעל נטיות מיניות שונות, אבל איכשהו אף ספורטאי פעיל לא יצא מהארון עד היום. זה הרי היה ברור גם אחרי שמג’יק ג’ונסון חלה באיידס לפני למעלה מ-20 שנה שיש ספורטאים בעלי נטיות מיניות שונות, אבל איכשהו אף ספורטאי פעיל לא יצא מהארון עד היום. זה הרי היה ברור גם כשג’ון אמיצ’י, שחקן עבר ב-NBA, יצא מהארון לפני כמה שנים, שיש ספורטאים בעלי נטיות מיניות שונות, אבל איכשהו אף ספורטאי פעיל לא יצא מהארון עד היום.
אפור זה הורוד החדש. ג’ייסון קולינס
קשה להצביע על הסיבה שבעקבותיה אף אחד מהספורטאים הללו לא עשה את הצעד שקולינס עשה השבוע, יכול להיות שזה פחד להיות שונה, ואולי זה בכלל הבורות של החברה, כמו שמספר לא מבוטל של טוקבקים הוכיחו בצורה מובהקת. אני מקווה שהצעד של קולינס, שלמען האמת חייבים להגיד שמדובר שחקן די אפור, לא יהיה עץ נופל ביער שומם אלא צעד שיקדם את המודעות ויצמצם את הבורות.
אם נחזור לענייני כדורסל, קצת אירוני שדווקא בשבוע בו הגאווה המינית נושאת את דגלה אל על, הגאווה הקבוצתית של הקבוצות בפיגור בפלייאוף הזה הפכה גם היא לאישו. לא פחות מארבע קבוצות הגיעו עם מצב של גב לקיר, שתיים מהן במצב של משחק הדחה, והצליחו לשמור את הסדרה בחיים. בוסטון שוב הוכיחה לנו שגם אם ברור שהם כבר לא האריה הכי גדול בכלוב, עדיין יש להם לב של אריה ולמרות ניסיון קאמבק של הניקס, ג’ייסון טרי היה שם בהארכה עם 9 נק’ כדי להבטיח את הניצחון הראשון בסדרה.
הניצחון של הסלטיקס היה, כמו תמיד, מלא ברומנטיקה ובגאווה, אבל אולי זה כל מה שנותר לקבוצה הזו. אם במשחק כל כך מזעזע של כרמלו (10 מ-35 מהשדה, 7 איבודים) בפרט, והניקס בכלל (23.3% מהשלוש, 13 איבודים במחצית הראשונה) הם הצליחו לחזור מפיגור 20 ברבע השלישי (שוב, בזכות דקות טובות של ריימונד פלטון) זה אומר משהו על הקבוצה של דוק ריברס. הסלטיקס איבדו 16 כדורים במשחק הזה ופשוט לא הצליחו לגמור אותו בדקות שנראה שהניקס לא יכולים לזרוק זריקה מדויקת לתוך האוקיינוס. מצד שני, אולי עם ראג’ון רונדו חזרה בסגל, והמשך ההתקדמות של ג’ף גרין, הלב והגאווה יתחברו לכשרון והירוקים יחזרו להיות באמת תחרותיים. אחרי שענני הסיבוב הראשון יתפזרו, נדון בנושא הזה קצת יותר בהרחבה.
האוורד במשחקו האחרון כלייקר?
על הצד השני של סקאלת הגאווה, ניצבת הלוס אנג’לס לייקרס. למרות כל הנסיבות המקלות, הסוויפ מול סן אנטוניו היה מביך, ובעיקר קשה לצפייה. היה קשה לראות שחקן עצום כמו פאו גאסול מנסה להציל את הכבוד הרמוס של הפרנצ’ייז שלו, היה קשה לראות את דווייט האוורד שורף עוד כמה גשרים בדרכו לחדר ההלבשה ובעיקר קשה לראות לאן הולכים מכאן. אמנסטי על קובי או פאו, הארכת חוזה לדווייט, פרישה של נאש, החלפת דאנטוני. איך שלא מסתכלים על זה, אליס אין צ’יינס כנראה צדקו כשאמרו Seems every path leads me to nowhere. גם כאן, כשהעננים יתפזרו, נבחן את האופציות קצת יותר לעומק.
בסדרות היותר מעניינות, אטלנטה וממפיס הצליחו להחזיר את הסדרות שלהם לעניינים. אצל ממפיס נראה שזה קצת פחות קשור לגאווה שנפגעה, אלא באמת לעובדה שמדובר בקבוצת כדורסל שוות ערך, אם לא יותר טובה, מהקליפרס. עם זאת, אצל אטלנטה, שספגה שתי מפלות מאינדיאנה בשני המשחקים הראשונים, החזרה לסדרה קשורה לכך קשר ישיר. ההוקס הם לא קבוצת כדורסל טובה יותר מאינדיאנה, אבל בשני המשחקים האחרונים נראה שמשהו בהם התעורר, משהו שלא חשבתי שקיים בהם וג’וש סמית’ נראה פתאום כמו ג’וש סמית’, עם משחק מצוין בגיים 4 (29 נק’, 11 ריב’, 4 אס’, 3 חט’ ולא פחות מ-16 זריקות מהקו). ביחד עם החולשה של אינדיאנה במשחקים צמודים (מחזיקה במאזן החלש ביותר במשחקים שהסתיימו בפער של מתחת ל-5 נק’ מבין קבוצות הפלייאוף העונה), אולי לא כל כך מהר נקבל מצ’-אפ בין כרמלו אנתוני לפול ג’ורג’ בחצי הגמר האזורי.
סטפן קרי. סופרסטאר
אבל עם כל הכבוד לאטלנטה, הקבוצה שהכי בולטת בנושא הגאווה היא גולדן סטייט ווריורס. האורקל של גולדן סטייט הוא הדבר הכי קרוב שיש לקולוסיאום בליגה, וכשגולדן סטייט משחקת בו, השחקנים שלה נראים כגלדיאטורים. פתאום אנדרו בוגוט נראה כמו הבחור המפחיד הזה מאוסטרליה שהבטיחו לנו, פתאום קארל לנדרי נראה בלתי ניתן לעצירה, וסטפן קרי פשוט עושה היסטוריה מדי ערב.
פול ג’ורג’ וג’יימס הארדן קצת נרגעו אחרי פתיחת הפלייאוף המצוינת שלהם, אבל קרי פשוט מסרב להתקרר, ומתקרב לדרגת סופרסטאר עם כל דקה שעוברת. אחד מחבריו לקבוצה אמר שמהרגע שהוא עובר את החצי הוא בטווח איום על הסל. כל מי שראה את משחק 4 מול דנבר יודע שזה לא צחוק. קרי רצח את המשחק ברבע השלישי עם 9 נק’ תוך דקה וכמה מהלכים מטורפים, ומי בכלל זוכר שהנאגטס היו פייבוריטים בסדרה הזו ושגולדן סטייט איבדה את דייוויד לי? נראה שאין שם ראוי יותר לקבוצה הזו מאשר לוחמים, וכשהקבוצה הזו מחברת את הגאווה והעצמה של הבית שלה עם רמת הכשרון המדהימה שלה, הסיבוב השני נראה קרוב מתמיד.