מיאמי היט – שיקאגו בולס
סדרה עונתית – 2:2.
רקע – המנטרה החוזרת לכל אורך הפלייאוף הזה היא שהכל תלוי במיאמי. אם הלברונים מגיעים חדים, בלתי אפשרי לנצח אותם בסדרה. אי אפשר להתמודד עם רמת הכשרון שלהם, וכמעט בלתי אפשרי להתמודד עם רמת האגרסיביות ורמת האימון שלהם. עם זאת, הפלייאוף סידר להם כבר בחצי הגמר את אחת היריבות היחידות שמתעלה עליהם בתחום הזה, ובעצם מתעלה כמעט על כל קבוצה אחרת בכל הקשור לאגרסיביות ורמת אימון, שיקאגו בולס.
הבולס הם הקבוצה האחרונה שניצחה את מיאמי במשחק בו ההיט באמת רצו לנצח (משחק שבירת הרצף) והם עשו זאת בצורה שהם יודעים, עם אגרסיביות, עם הרבה פאולים ועם הרבה הקרבה. אל תצפו שמשהו בסדרה הזו יהיה שונה. הבולס יכערו את הסדרה, כמו שעשו בסדרה מול הנטס, שמביאה אותם חדים בעוד ההיט עוד לא ממש נכנסו לאווירת הפלייאוף אחרי השנ”צ מול מילווקי.
בניגוד לסדרה מול הבאקס, פה ההיט באמת יצטרכו לעבוד כדי לנצח. בארבעת המשחקים בעונה הסדירה הבולס הצליחו להוריד את ההיט מממוצע עונתי של 102.1 נק’ ל-87.5 נק’, את האחוזים לשלוש מ-38.8% ל-24.2% והפכו את מיאמי לקבוצת ריבאונד עוד יותר נוראית עם 32.0 ריב’ למשחק בלבד. כריס אנדרסן, שהיה מצוין בסדרה מול מילווקי (8.3 נק’ ב-81% מהשדה ו-5.3 ריב’ ב-14.8 דק’), אמור לעזור קצת בתחום הזה, אבל בהחלט אפשר להגיד שאם יש קבוצה שלא באה בטוב למיאמי בעין, זה הבולס.
ואם כל זה לא מספיק בשבילכם כדי לקום בבוקר, תמיד יש את האופציה שדרק רוז יאזור מספיק אומץ לחזור למגרשים ולבולס תהיה גם התקפה, ואז בכלל תהיה לנו סדרה מצוינת.
דנג מציב בפני לברון את האתגר האמיתי הראשון שלו בדרך לריפיט
המצ’-אפ – אם אנחנו פועלים תחת ההנחה שדי-רוז ימשיך לצפות במשחקים על אזרחי, אז מצפה לנו שחזור של המצ’-אפ בין לברון ג’יימס ללואל דנג (בתקווה שיחלים ממה שהוא חולה בו). בשנתיים האחרונות התפתחה אקסיומה שטוענת שלברון הפך לבלתי עציר, אבל לא נראה שמישהו טרח לספר לדנג עליה. בשני המשחקים שבהם הוא שמר העונה על קינג ג’יימס הוא גרר אותו לזרוק 4.6 פעמים מחוץ לקשת ב-22% (לעומת 3.2 פעמים ב-40% לאורך כל העונה), גרם לו לזרוק פחות (13.9 פעמים לעומת 16.9) והנתון הכי מדהים, הפך אותו ללא יעיל. כשדנג שומר עליו, ללברון יש מדד +/- של 7.7-. להזכירכם, מדובר בשחקן עם המדד הכי גבוה בליגה. מעבר לכך, דנג יגרום ללברון לעבוד קצת גם בהגנה, משהו שלא ממש קרה בסדרה מול מילווקי.
כמובן שהגנת הפרימטר של הבולס חייבת להיות במיטבה מול השלשנים הלוהטים של מיאמי (שקלעו בלמעלה מ-50% מחוץ לקשת בשלושת המשחקים הראשונים מול הבאקס), וג’ואקים נואה חייב להיות סופר ג’ואקים נואה, אבל כדי שלבולס יהיה איזשהו צ’אנס לגנוב משחק או שניים בסדרה, דנג חייב להוכיח שהוא הלברון-סטופר הכי טוב שיש, או הכי פחות גרוע שיש.
מעבר לכך, בכדורסל צריך לשים את הכדור בסל, ובזה שיקאגו קצת פחות טובה. ההיט הצליחו להגביל אותם העונה ל-81.5 נק’ מסכנות בעונה הרגילה, ומישהו שם יצטרך לשים נק’ על הלוח, כשחוץ מנייט רובינסון המדהים, קרלוס בוזר צפוי להיות הגו-טו-גאי. בוזר צפוי לקבל בפוסט את יודוניס האסלם או שיין באטייה, אבל בכל מקרה הוא לא בנוי על מהלכי פוסט, אלא יותר על זריקות מחצי מרחק. אם בוזר יצליח לתרגם את היכולת שלו מהסדרה מול הנטס (17.4 נק’ ב-54% מהשדה, 10.6 ריב’) לסדרה הזו, סוויפ לא יהיה פה.
ישאר בריא? ווייד
למי לשים לב – המעקב אחרי דוויין ווייד ומצבו הבריאותי עולה מדרגה. אחרי ששחקני הבאקס נתנו לו בעיקר מנוחה ופיזיותרפיה ולא ממש גרמו לו להתאמץ בסיבוב הראשון, הבולס צפויים להעמיס עליו את ג’ימי באטלר המציק והמצוין. זה יהיה מבחן אינטנסיביות קריטי עבור פלאש, שירמז הרבה על איזה תפקיד הוא צפוי לקחת על עצמו בפלייאוף הזה, סייד-קיק קלאסי או רוברט הורי של הדקות האחרונות.
מעבר למצב מיתרי הקול של תום ת’יבודו, צריך לשים לב אצל הבולס לבאטלר. בעונת הסופמור שלו יש לו הזדמנות להפוך לטיישון פרינס הבא במובן של חציבת שמו חזק חזק בחמישייה של אחת מהקבוצות המובילות בקונפרנס בעתיד הקרוב בעזרת סדרה טובה מול די-ווייד, והעובדה שהוא שחקן למעלה מהממוצע מחוץ לקשת (38% במהלך העונה הרגילה), שזה מחזה די נדיר בעיר הרוחות. הסדרה הזו תהווה אינדיקטור לגבי היכולת של הסווינגמן ממרקט להתמודד מול ה-יריבה של הבולס בשנים הקרובות.
תחזית: 1-4 למיאמי. ההיט ירקו דם עבור הניצחונות שלהם, כי הבולס הם קבוצה כמעט בלתי שבירה, אבל מיאמי היא קבוצה בלתי עבירה וההגנה הלא מוערכת מספיק שלהם תגרום לנו להתגעגע להתקפה של הסלטיקס כששיקאגו עם הכדור.
ניו יורק ניקס – אינדיאנה פייסרס
סדרה עונתית – 2:2.
רקע – Let the diggins begin. מי שמחפש נקודות שיחפש במקום אחר. הניקס היו הקבוצה שספגה הכי מעט בסיבוב הראשון (82.3 נק’), אם כי צריך לזכור שזה היה מול ההתקפה האימפוטנטית של הסלטיקס. בצד השני מתייצבת קבוצת ההגנה הטובה במזרח, הפייסרס, שבעצמם ספגו פחות מ-90 נק’ בממוצע בסיבוב הראשון. כך שאם איזושהי קבוצה תצליח להיכנס למומנטום התקפי בסדרה הזו, זה יהיה נס.
מצ’-אפ מדהים. ג’ורג’ ומלו
המצב הזה הוא טוב לאינדיאנה. סקור נמוך ומלחמות עולם בהגנה זה הלחם והחמאה של הקבוצה של פרנק ווגל, וגם במהלך העונה הסדירה הם הצליחו להחזיק את הניקס על 86.2 נק’ למשחק. לכרמלו וחבריו סגנון המשחק הזה הוא זר, ואחרי שבוסטון הצליחה להוריד את אחוזי הקליעה שלהם משלוש ל-33% בסיבוב הראשון, צפו לירידה נוספת לאור ההגנה האתלטית והצעירה יותר של אינדיאנה, שהייתה הגנת הפרימטר הטובה בליגה במהלך העונה הרגילה.
כשמסתכלים על המצ’-אפ בעונה הרגילה, הפייסרס הצליחו להוריד את הממוצעים של הניקס בכל קטגוריה התקפית. אסיסטים, אחוזים מהשדה, אחוזים מהשלוש והכי מרשים, יעילות התקפית (מ-108.1 ל-89.5). חשוב גם לזכור ששני הניצחונות של הניקס על הפייסרס בעונה הרגילה הגיעו בשיא המומנטום שלהם. הראשון בתחילת העונה, כשאינדיאנה עוד ישבה שבעה על פציעתו של דני גריינג’ר, והשני כחלק מרצף 13 הניצחונות בסוף העונה. בשני המשחקים האחרים הפייסרס שלטו בקצב, כשבמשחק בפברואר הם פירקו את הניקס ב-34 הפרש. בסדרה הזו, ובכלל בפלייאוף, הקצב הוא קצב של הפייסרס, וזה נותן להם יתרון קטן.
המצ’-אפ – אפשר לדבר על המצ’-אפ בין כרמלו אנתוני לפול ג’ורג’, אבל המצ’-אפ האמיתי הוא קרב הסגנונות בין הסמול-בול של הניקס לגודל של אינדיאנה. זה במאקרו. במיקרו מדובר על המיס-מאץ’ של דייוויד ווסט. לניקס אין פאוור פורוורד אמיתי, וברוב המקרים ההצבה של אנתוני בעמדה מס’ 4 יוצרת מיס-מץ’ שמנוצל לטובת החברה של מייק וודסון. עם זאת, כשדייוויד ווסט מולו, מלו הולך לעבוד קשה מאוד בהגנה, וזה עוד לפני שדיברנו על כך שבהתקפה הוא הולך להתמודד מול השילוב של ג’ורג’ ולאנס סטפנסון. אם ברנדון באס וג’ף גרין היו אתגר, השניים האלו הם רמה אחת מעל.
ווסט מסמל את ההבדל בין הניקס לפייסרס
מייק וודסון יצטרך למצוא פתרון יצירתי לווסט. טייסון צ’נדלר צפוי להיות עסוק עם רוי היברט בצבע, וזה אמור להשאיר את השטח פנוי לדי-ווסט לעשות את שלו בהתקפה. יכול להיות שוודסון יבחר להשתמש בקניון מרטין כפאוור פורוורד, משהו שלא ראינו יותר מדי בסיבוב הראשון, תוך כדי שהוא מקריב קצת את ההתקפה שלו, אבל איך שלא מסתכלים על זה, הוא חייב להתגמש מול ווסט, שמגיע אחרי סדרה טובה של 16.3 נק’ בכמעט 50% מהשדה.
בהתקפה הניקס חייבים למצוא משהו יעיל אחר חוץ מלהסתכל על מלו פועל. בעונה הרגילה הפייסרס הגבילו אותו ל-22 נק’ ב-37% מהשדה ו-23% מחוץ לקשת. עם מספרים כאלה לא הולכים לגמר המזרח, ופה שוב וודסון יצטרך למצוא דרך לנצל את הסמול-בול של הקבוצה שלו מול הגודל של אינדיאנה. כריס קופלנד יכול להציע פתרון לכמה דקות עם הידית שלו מבחוץ, ואולי בכלל נראה את הניקס שומרים על השיטה שלהם ואת מלו נאבק בווסט בהגנה. בכל מקרה, המפתח לסדרה הזו נעוץ באיך קרב הסגנונות הזה יבוא לידי ביטוי.
למי לשים לב? – הספסל של אינדיאנה עומד למבחן גדול מאוד. במשחקים שהסתיימו בהפרש של 3 נק’ או פחות הפייסרס מחזיקים במאזן החלש ביותר מבין קבוצות הפלייאוף (9-4). אין שום סיבה לחשוב שעם הסטאר קוואליטי שיש לניקס זה ישתנה. כדי להימנע ממצב של משחק צמוד, ג’ראלד גרין וטיילר הנסברו ואורלנדו ג’ונסון ודי.ג’יי אוגוסטין יצטרכו לתת תפוקה ולמקסם את היתרון שיש לקבוצה שלהם על הניקס. הניקס הם קבוצה שחיה ממומנטומים, מקליעות משוגעות של ג’יי.אר סמית’ שנכנסות, מסטריק שוטינג של מלו, ממהלכים מלהיבים של ריימונד פלטון, אימאן שומפארט (שנתן סדרה מצוינת מול הסלטיקס) וטייסון צ’נדלר. אם הספסל של אינדיאנה יצליח, בדקות שהוא על המגרש, למזער את הנזק הזה, לפייסרס יהיה סיכוי טוב מאוד להמשיך לגמר.
בשביל שהניקס יגיעו לגמר, הם חייבים את ריימונד פלטון טוב בסדרה הזו. הדקות הטובות בסדרה מול בוסטון (ולא היו הרבה כאלה) הגיעו בדקות שפלטון היה היוזם בהתקפה וכשהוא היה חם. בסדרה הזו, כשההגנה החונקת של אינדיאנה צפויה לחנוק את מלו וג’יי.אר סמית’ הוא ג’יי.אר סמית’, פלטון חייב להופיע. לא במובן של לקלוע 25 נק’, אלא במובן של ליזום בהתקפה ולהוריד את הלחץ מכרמלו וסמית’. זה לא יהיה קל כי מול פלטון ניצב ג’ורג’ היל, שלמרבה הפלא, יותר מנוסה ממנו במעמדים הללו. עדיין, פלטון צריך את הסדרה הזו כדי לקבע את מעמדו כרכז המוביל של הניקס בשנים הקרובות.
תחזית: 4-3 לאינדיאנה. קשה להמר נגד הניקס, כי הם פתאום יכולים להתחמם ולקלוע מבחוץ בלי הכרה, אבל עוד יותר קשה להמר נגד הכח של אינדיאנה.
אוקלהומה סיטי ת’אנדר – ממפיס גריזליז
סדרה עונתית: 2-1 לגריזליז.
רקע – הכל השתנה מהרגע שראסל ווסטברוק נפצע. לפתע, לגריזליז יש יתרון בכל עמדה על המגרש מלבד העמדה של קווין דוראנט, ופתאום, עם המומנטום מהסדרה עם הקליפרס, הדובים הם סוג של פייבוריטים בסדרה הזו. במקרה הזה, הסדרה העונתית לא אומרת יותר מדי כי ווסטברוק היה בסגל של הת’אנדר ובלעדיו, מדובר בקבוצה שונה לגמרי.
לא הולכים להיות לו חיים קלים מולו. דוראנט מול טוני אלן
מבחינה מקצועית, קווין דוראנט נותר הפליימייקר הרציני היחיד בקבוצה של סקוט ברוקס. מול יוסטון דוראנט נהנה מיתרון זריזות וגובה על פני צ’נדלר פרסונס ופרנסיסקו גארסיה. מול ממפיס הוא יפגוש בתורות את טוני אלן, אולי הסטופר הטוב בליגה, ואת טיישון פרינס, אחד שכבר שמר על סקוררים כמו קובי ולברון בהצלחה. למרות שהגריזליז נראים בנויים לעצור את היתרון ההתקפי הבולט של הת’אנדר, גם ההפך הוא הנכון. סוף כל סוף ימצא שימוש לבחור הזה שקוראים לו קנדריק פרקינס, שצפוי לקחת חלק משמעותי בסדרה הזו ביחד עם סרג’ איבקה במשימת העצירה של זאק רנדולף הלוהט ומארק גאסול המופלא, שמרכיבים את הקו הקדמי הטוב בליגה.
בסופו של דבר, מדובר בסדרה הכי טובה בחצאי הגמר. הסקורר הכי טוב בעולם מול ההגנה הכי טובה, הפרונט-ליין הכי מפחיד מול שני חיות אדם בצבע, המחליף של ווסטברוק, רג’י ג’קסון, מול מייק קונלי, הרכז הכי רכז שיש וניחוח חזק של הפתעה באוויר. ואם זה לא מספיק, עבור חובבי ההיסטוריה, מדובר בשחזור של חצי הגמר מלפני שנתיים שהלך עד גיים 7.
המצ’-אפ – סקוט ברוקס מול ליונל הולינס. אחרי שהביס ללא תנאי את ויני דל נגרו בקרב על הקווים, הולינס מתפנה לקרב מול עוד מאמן שמעמדו טיפה מעורער. הפציעה של ווסטברוק חשפה את האימפוטנציה ההתקפית של ברוקס, שמתקשה לייצר משהו שהוא לא לתת את הכדור לדוראנט ולקוות לטוב. הולינס וההגנה שלו צפויים להוריד את היעילות של ה”מהלך” הזה וברוקס יהיה חייב למצוא פתרונות.
הסדרה הזו תקבע, לדעתי, אם ברוקס ראוי להיות המאמן של אוקלהומה בשנים הקרובות, קבוצה שגם ללא מאמן ככל הנראה תהיה בצמרת המערב לפחות בחצי עשור הקרוב. בצד השני, הולינס יוכל להקפיץ את המניות שלו עוד טיפה לקראת הקיץ בו נגמר לו החוזה אם יצליח להדיח את המדורגת ראשונה. מעבר למצ’-אפ הפנימי בין המאמנים וההתאמות שיאלצו לעשות במהלך השבוע ומשהו הקרובים, למצ’-אפ הזה יש משמעות רחבות לגבי המאמנים הללו. משמעויות שיוצאות מחוץ לגבולות הסדרה.
הברומטר של הגריזליז עד כה בפלייאוף. זאק רנדולף
למי לשים לב? – זאק רנדולף הוא הגו-טו-גאי של ממפיס. בשני ההפסדים לקליפרס בסיבוב הראשון הוא היה חלש, ואילו בארבעת הניצחונות הוא היה מדהים. אחרי בלייק גריפין הבוסרי, לזי-בו מצפה דו-קרב במשקל כבד מול פרקינס ואיבקה. כל עוד הוא ישלוט בו, לממפיס יהיה יתרון משמעותי מאוד בסדרה. האיש השני הוא טיישון פרינס, או יותר נכון, האיש שעליו קווין דוראנט שומר. אחד היתרונות של אוקלהומה בסדרה הוא שהיא מגיעה אחרי סדרה מול יוסטון. מול הרוקטס דוראנט לא יכל לנוח בהגנה כי הוא התרוצץ אחרי גארסיה ופרסונס מחוץ לקשת. מול ממפיס הוא יקבל משימות הגנה פחות מאתגרות ויוכל לרכז את מלוא המאמץ שלו בהתקפה. אם פרינס יצליח לגרום ל-KD לעבוד בהגנה ולעייף אותו עוד קצת, הגריזליז יקרבו את עצמם עוד טיפה לגמר המערב.
אצל הת’אנדר, הגיע זמנם של הג’וקרים. הגיע הזמן של מישהו להיות “סוכן של כאוס”, כמו שהית’ לדג’ר, הג’וקר הגדול מכולם, אמר. וקווין מרטין צריך להיות האיש הזה. מרטין הוא האיש שעובר מתחת לרדאר, ובזכות המון תנועה בלי כדור יכול לקלוע 20 נק’ בערב. בגיים 6 מול יוסטון ראינו את הגרסה הזו של מרטין, ואילו בגיים 5 ראינו את הגרסה החיוורת שלו עם 3 נק’ ב-10% מהשדה. המשחק ההתקפי של אוקלהומה כרגע הוא בלאגן לא מאורגן, בניגוד לבלאגן המסודר שהיה כשווסטברוק היה בריא. כרגע לא נראה שמישהו הולך לסדר את הכאוס, וזה התפקיד של מרטין לא רק למצוא את התפקיד שלו בתוך התוהו ובוהו, אלא גם למלא את התפקיד הזה בעקביות כדי שדוראנט לא ישחק אחד נגד חמישה.
תחזית: 4-2 לממפיס. בלי ווסטברוק, הגריזליז הם קבוצת כדורסל טובה יותר מאוקלהומה. רק אם דוראנט באמת ייתן סדרה לפנתיאון אני רואה את הת’אנדר עוברים, אבל לאור סוללת הסטופרים שמחכה להציק לו, קשה לי להאמין שזה יקרה, ולכן ממפיס תמשיך הלאה לגמר המערב, וכמו שברי סחרוף שר פעם, ביום בהיר אפשר לראות עד אינסוף.
סן אנטוניו ספרס – גולדן סטייט
סדרה עונתית: 2:2
רקע – הווריורס מגיעים כסוג של סנסציה אחרי שהדיחו את דנבר ב-6 משחקים. לעומת זאת, סן אנטוניו מגיעה אחרי סוויפ מהדהד על הלייקרס ושבוע מנוחה שאני בטוח שגרג פופוביץ’ נהנה מכל רגע ממנו. הספרס הם כרגע הקבוצה הזקנה במערב והם צריכים כל רגע מנוחה שהם יכולים לקבל. זה מצחיק קצת, כי בצד השני מתייצבת הקבוצה הצעירה ביותר במערב, שלא ברור עדיין אם דייוויד לי ישוב לסגל שלה לקראת הסיבוב השני.
אנחנו מאוד אוהבים להגיד שבפלייאוף, הקבוצה עם השחקן הטוב ביותר מנצחת בסדרה. בסדרה הזו קשה לקבוע מי השחקן הטוב ביותר. טוני פארקר נראה מועמד ראוי לפי העונה הרגילה, טים דאנקן מקבל מועמדות של כבוד אבל סטפן קרי הוא בתכלס השחקן הטוב ביותר שידרך על הפרקט בסן אנטוניו ביום שני בלילה. האם זה הופך את הווריורס לפייבוריטים? ממש לא.
זה ממש לא כי בניגוד לדנבר, שנגררה לקצב של גולדן סטייט ונראתה חסרת ניסיון, סן אנטוניו היא האנטיתזה לחוסר ניסיון, היא השמעון פרס של ה-NBA. יש לפופוביצ’ים את כל הניסיון שבעולם, הם היו כבר בכל הסרטים, הם מכירים את כל הסגנונות ויודעים מה צריך לעשות כדי לנצח משחקים בפלייאוף. בסדרה הזו נראה עוד קרב סגנונות בין השירה בתנועה של הספרס לסמול-בול ומטווח השלשות הצפוי של גולדן סטייט. יהיה גם מרתק לראות את המאבק על הקווים בין המאמן הטוב בליגה, גרג פופוביץ’, לאחד שאולי יום אחד יחזיק בתואר הזה, מארק ג’קסון.
ישלטו בצבע? דאנקן וספליטר
המצ’-אפ – טים דאנקן מול מי שיהיה מולו בעמדה 4. גם אם דייוויד לי חוזר לסדרה, הוא לא אמור להפריע יותר מדי לדאנקן לאור העובדה שהוא נראה כמו יניב גרין בהגנה. לפני שנתיים ממפיס עשו את ההפתעה מול הספרס כשגאסול ורנדולף התישו את דאנקן מתחת לסלים. לגולדן סטייט יש מספרים מצוינים כקבוצה בפלייאוף, הם מורידים יותר ריבאונדים מהספרס (43.2 לערב), חוסמים יותר (6.7 חס’) ומגיעים לקו יותר (21.3 זריקות), אבל כל זה היה מול הדגים הקטנים של הנאגטס, וכעת מגיע הכריש הגדול דאנקן.
כדי שלווריורס יהיה איזשהו סיכוי להפתעה קארל לנדרי, לי או האריסון בארנס (שיכול להיות שג’קסון יחליט להציב אותו ב-4 בדקות מסוימות כדי לנצל את הסמול-בול עד תום) יצטרכו להתיש את דאנקן. טוני פארקר הוא שחקן מצוין, ומאנו ג’ינובילי הוא ווינר מדהים וטיאגו ספליטר אחלה של סנטר, אבל בלי תרומה עקבית ומשמעותית מהביג פונדמנטל, הסיכויים של הספרס להמשיך הלאה מצטמקים. למרבה הצער, קשה לי לראות מישהו מהליין-אפ של הווריורס מציב אתגר גדול כל כך לדאנקן, שצפוי לשלוט, ביחד עם ספליטר, ברחבות בסדרה הזו.
למי לשים לב? – כל המצ’-אפים יכולים ללכת לעזאזל אם וכאשר סטפן קרי יתפוס כמה ימי קליעה משוגעים. קרי הפך בסיבוב הראשון לשחקן שהכי כיף לראות, ומתקדם לרמת סופרסטאר עם כל דקה שעוברת. אחרי סדרת סיבוב ראשון שאחרי הכול היא סדרת סיבוב ראשון, הוא מקבל עוד הזדמנות להוכיח שהוא שייך לליגה של הגדולים, מול הקבוצה של הגדולים, עם ההגנה של הגדולים (ספגו 85.3 נק’ בלבד בסוויפ על הלייקרס) ועם המסורת של הגדולים.
טוני פארקר צריך להוות את התשובה לקרי אצל הספרס. דאנקן וספליטר צפויים לקחת את המושכות מתחת לסלים, אולם לווריורס יש מספיק כלים בקו האחורי כדי לאזן את מצב העניינים. פארקר אמור להיות הטיי-ברייקר בסדרה הזו. כל עוד הוא יציג יכולת של מועמד ל-MVP, כמו שהציג במהלך רוב העונה, לווריורס לא יהיה סיכוי להפתעה.
תחזית: 1-4 לספרס. אם הווריורס מתכננים הפתעה, היא צריכה לבוא באחד משני המשחקים הראשונים, כשהספרס עוד חלודים אחרי המנוחה. אחר כך הניסיון והעומק של הספרס ידברו, וגם הקולוסיאום באוקלנד לא יעזור.