לפני קצת יותר משנה עמד דייוויד בלאט נבוך מחוץ לחדר ההלבשה ברוממה, וניסה לתרץ לאיזה כתב קווים מזרח תיכוני איך לעזאזל הוא נכנס לרשימה השחורה של מאמני מכבי תל אביב, אלו שהפסידו תואר אליפות. באותם רגעים אף אחד לא זכר את כל הדברים הטובים שבלאט עשה, את אליפות אירופה המפתיעה שלו עם רוסיה, את מדליית הארד באולימפיאדת לונדון עם אותה נבחרת רוסית מוגבלת, את העונה הנהדרת ההיא עם מכבי ב-2011 ואת כל אותן שנים בהן היה חלק בלתי נפרד מהשושלת הגדולה של מכבי. באותו רגע עתידו של בלאט במכבי היה על בלימה, והוא אפילו זרק איזו רמיזה תוך כדי אותו ראיון ארור שהוא לא מתכוון להתפטר ולעשות למכבי את העבודה המלוכלכת, ושלמעשה הוא לא מוותר על שקל.
באותם רגעים המחשבה שבלאט יגיע ל-NBA כמאמן ראשי הייתה בגדר מדע בדיוני, אבל הנה, כדור הארץ בקושי השלים סיבוב שלם סביב השמש ודייוויד בלאט הוא כבר שם שגור אצל כל חובב כדורסל ממוצע מינוס ברחבי העולם. בעונה הבאה בלאט הולך לעמוד על הקווים של קליבלנד קאבלירס והוא ממש לא מתכוון לחשב את המשכורת שלו בשקלים. אה, וגם הוא הולך לאמן את לברון ג’יימס. איך שגלגל מסתובב לו.
עד עכשיו זה היה סיפור סינדרלה קלאסי, של אנדרדוג שמגיע מהיבשת הישנה וכובש את לב האמריקאים עם האופי הנח שלו והמבטא המוכר, אבל כעת מגיע השלב הבאמת מעניין, השלב שאף פעם לא מסופר בסיפור של סינדרלה, השלב בו חיים באושר ועושר. הסיפור אף פעם לא מספר על המריבות של סינדרלה והנסיך, על איך הוא לא מוריד את המושב של האסלה ואיך היא משאירה שערות וסותמת את הכיור. השלב הזה יתחיל עם פתיחת עונת ה-NBA, ואז נתחיל לגלות את כל התשובות לשלל השאלות שאופפות את בלאט ואת קליבלנד.
השאלה הראשונה היא איך היכולות של בלאט כמאמן יתאימו ל-NBA. הרי כל הגדולה של בלאט במכבי וכמעט בכל מקום בו הוא דרך היא היכולת שלו לאמן, אשכרה לאמן, באימון, עם משרוקית והכל. היכולת של בלאט להביא את הקבוצות שלו לשיא ברגע הנכון הייתה נגזרת מכך שהיה לו את הזמן להכין את הקבוצות שלו דרך האימונים. את מכבי הוא הביא לשיא בסדרה מול מילאנו ובפיינל פור כי היה לו זמן לאמן את הקבוצה בחודשים אפריל ומאי. ב-NBA לא יהיה לו זמן לעשות זאת. בכל יומיים יהיה לו משחק ומה שהוא לא יחדיר לקבוצה במחנה האימונים, יהיה לו קשה מאוד להחדיר במהלך העונה.
מצד שני, לקבוצה שלו יש מספיק כשרון כדי להגיע לפלייאוף המזרח עם יתרון ביתיות, ובפלייאוף כבר יהיה לו את הזמן הדרוש כדי לבצע את ההתאמות הנדרשות, את התיקונים הקטנים שעושים את ההבדל בין הפסד לניצחון, כך שלגבי השאלה הזו, אפשר להגיד שהסגל של בלאט תפור עבורו. הסגל יביא אותו לבאר, שם הוא כבר ידע איך להביא את המים.
השאלה השנייה היא איך הוא הולך להשתלט על כל הטוב הזה שנפל עליו. אחרי שכולנו חווינו מיני אורגזמה כשלברון חזר לאוהיו, ואחרי שכולנו חווינו אובר-דוז מכל סאגת הטרייד של קווין לאב, כעת כאב הראש החיובי שכרוך בניהול הרוסטר הזה הוא כל כולו של בלאט. הוא זה שיצטרך למצוא את האיזון בין קיירי ארווינג, לברון ולאב. בעצם, אולי האמירה האחרונה לא כל כך מדויקת.
הרי עם כל הכבוד לבלאט, ה-NBA היא ליגה של סופרסטארים, ובקבוצה של בלאט הולך לשחק הסופרסטאר הגדול מכולם. לברון הוא לא רק השחקן הטוב בעולם (עדיין. למרות שקווין דוראנט נמצא בדרך הבטוחה לנשל אותו מהתואר הזה בקרוב), הוא גם אחד השחקנים הכי אינטליגנטיים בעולם. אינטליגנציית המשחק שלו והיכולת שלו לראות את המשחק הן ייחודיות ברמה היסטורית, ועם הניסיון הרב שאיתו הוא מגיע אחרי הקנדציה שלו במיאמי, סביר להניח שהוא יעזור לבלאט למצוא את אותה נקודת איזון בין שלושת הכוכבים של הקבוצה, והאיזון הזה הוא חשוב.
האיזון הזה הוא חשוב כי קיירי, על אף היותו רכז מוכשר מאוד עם יכולות שליטה בכדור שכמעט אין להן אח ורע בליגה, הוא רכז שצריך את הכדור אצלו בידיים כדי להיות יעיל, ולא רק זה, הוא רגיל שהכדור אצלו בידיים (ה-Usage שלו בעונה שעברה היה 28.0, מה שכמעט הכניס אותו לטופ 10 בליגה). בנוסף, לברון בעצמו מעולם לא שיחק עם רכז דומיננטי. בקליבלנד ההיא היה את לארי יוז או מו וויליאמס או דלונטה ווסט, אבל אף אחד מהם לא היה רכז כוכב או שחקן שיכול לקחת את המשחק עליו. במיאמי הוא שיחק עם רכזים כמו מריו צ’אלמרס ונוריס קול, שכל תפקידם בעולם היה להעביר את הכדור מעבר לחצי ולתת אותו ללברון או לדוויין ווייד, כך שגם לקינג ג’יימס תהיה פה תקופת הסתגלות.
לגבי הצלע השלישית יש קצת פחות סימני שאלה. קווין לאב, עם האיום המתמיד שלו מחוץ לקשת, אמור לפרוח לצד לברון וקיירי כחיית פיק-אנד-פופ, ולמרות שגם הוא התרגל להרבה מאוד נגיעות בכדור (ה-Usage שלו בעונה שעברה היה 28.4, מקום 9 בליגה) שלא בהכרח יהיו לו באוהיו, סל היכולות שלו יכול להיות מתורגם בקלות יחסית למצב הנוכחי בקליבלנד, גם בלי יותר מדי נגיעות בכדור. עם זאת, עדיין יש את שאלת הכימיה. איך שני שחקנים שהיו רגילים להיות הכוכבים של הקבוצות שלהם יסתדרו עם תפקיד השולייה למלך? וזה עוד לפני שדיברנו על כך ששני השחקנים הללו לא שיחקו דקה אחת של פלייאוף בימי חייהם, ועוד לא הזכרנו את פצצת הכימיה המתקתקת ששמה דיון פאקינג ווייטרס.
לטעמי, הנושא הזה הוא פחות הבעיה של קליבלנד. שחקנים ברמתם של לברון, לאב וקיירי הם כל כך ורסטיליים שהם יכולים לבצע את ההתאמות הנדרשות כדי לשחק ביחד, ובסופו של דבר, כמו במיאמי, הכשרון גובר על כל דבר אחר. חוץ מסן אנטוניו, זאת אומרת.
הבעיה היותר בוערת מבחינת קליבלנד, יותר משאלת החיבור בין הביג-3 החדש ויותר משאלת התאמתו של דייוויד בלאט לליגה הטובה בעולם, היא שהסגל שהם הרכיבו לא מספיק מאוזן. בוא ננסח את זה טיפה יותר בדיוק, הוא לא מאוזן בכלל. בעמדות הפורוורד הוא עמוס לעייפה עם לברון ולאב ומייק מילר וג’יימס ג’ונס ושון מריון וטריסטן תומפסון. לעומת זאת, עמדות הגארד כבר רזות הרבה יותר, ועמדת הסנטר? זו כבר ממש אנורקסיה מה שהולך שם.
כרגע מאיישים את עמדת הסנטר הטבעי אנדרסון ורז’או, שגם כשהוא מצליח לא להיפצע הוא כבר הרבה יותר איטי מבעבר והרבה פחות מאיים (בעונה שעברה חסם רק 0.6 פעמים ושמר על הטבעת ב-54.8% בלבד. לשם השוואה, טייסון צ’נדלר, בעונה חלשה מאוד שלו, שמר על הטבעת ב-50.9%, וסרג’ איבקה, לדוגמא, שמר על הטבעת ב-45%) והמחליף שלו הוא ברנדון הייווד, שהפסיק להיות רלוונטי בערך מתי שסטיב ג’ובס חשב על האייפון. השאלה היא האם קבוצה עם אספירציות לתואר צריכה בכלל סנטר דומיננטי, או שרק צריך מראית עין של סנטר? הרי מיאמי הסתדרה יופי עם כריס בוש כסנטר, אוקלהומה הכי יעילה כשהיא משחקת עם איבקה כגבוה יחיד וגם אצל הספרס, טיאגו ספליטר הוא לא השחקן הכי חשוב ברוסטר.
התשובה לשאלה הזו קשורה לנושא הסטטיסטיקות המתקדמות. למעשה, אין יותר צורך בסנטר המסורתי כמו שהיה פעם, אלא יש צורך ברים פרוטקשן. בסדרה של הספרס מול הת’אנדר בגמר המערב ראינו כמה שחקן כמו איבקה יכול לעשות הבדל, ופה בעצם זה עוד מקום שבלאט צריך להיכנס לעובי הקורה שלו. יש לו את היכולת לשחק עם הרכב בלתי עציר בהתקפה של עם פורוורד בדמות מריון/מילר/ג’ונס לצד לברון ועם קווין לאב כסנטר, אך מצד שני, למרות שבהרכב הזה יש את Arguably שחקן ההגנה הטוב בעולם בדמות לברון, אין לו רים פרוטקשן. לאב היה חלש מאוד בתחום הזה בעונה שעברה (0.5 חסימות, 57.4% הגנה על הטבעת) וגם המחליף שלו, טריסטן תומפסון, נמצא בקבוצה יותר כי הוא בחר את הסוכן הנכון, ולא בגלל יכולות ההגנה שלו (0.4 חסימות, 58% הגנה על הטבעת).
פה קליבלנד יכולה ליפול. כשממולה צפויה להתייצב שיקאגו, עם הקו הקדמי המגוון בליגה ועם, בתקווה, החדירות של דרק רוז, חוסר ברים פרוטקשן יכול להתברר כקטלני. עדיין יתכן וקליבלנד תרקוח איזשהו טרייד שינחית אצלה סנטר שיתן לה פתרון פלסטר לבעיה הזו (כמו טימופי מוזגוב), אבל זו תהיה המשימה הגדולה של בלאט העונה, לבנות מערכת הגנתית שתוכל לשחק עם לאב כסנטר ולפצות על היעדר ההגנה הטבעית על החישוק. שם טמון היתרון היחסי של קליבלנד. אריק ספולסטרה ומיאמי הצליחו לבנות מערכת שכזו, שחיפתה על היעדר ברים פרוטקשן קלאסי בזכות היכולות ההגנתיות של שחקני הקבוצה. בלאט יצטרך לבנות משהו דומה למה שספולסטרה בנה במיאמי בזמן קצר בהרבה. החדשות הטובות? השחקן שעשה את המערכת ההיא במיאמי אפשרית משחק אצלו, והוא די טוב הבחור הזה.
[poll id=”8″]