במציאות הנוכחית ב-NBA, ישנם לא מעט שחקנים עם חוזה גדול שאין להם ערך מלבד החוזה הנגמר שלהם. בן גורדון, צ’ארלי וילנובה, רודני סטאקי, כריס האמפריס ואחרים הם פשוט טרייד צ’יפ בצורה של שחקן כדורסל בעונה הזו, העונה האחרונה לחוזה שלהם. אבל מה שמעניין הוא לא השלב הנוכחי, בו החוזה שלהם הופך לאטרקציה עבור קבוצות שמעוניינות להשיל דולרים מתקרת השכר שלהן, אלא המצב בעונות הקודמות, בו החוזה הגדול שלהם היה לנטל על הפרנצ’ייז שלהם, שנאלץ לשלם להם משכורות מגוחכות עבור הופעות סוג ב’.
השחקנים הללו הם לרוב לא שחקנים רעים, לרוב הם שחקנים אפילו טובים, שבצורה פרדוקסלית כלשהי הפכו להיות קורבנות של החוזה העצום שלהם. אמארה סטודמאייר, למשל, היה נחשב לעוד שחקן בינוני מועד לפציעות שהיה בעבר כוכב אתלטי אלמלא הוא היה צפוי לקבל למעלה מ-40 מיליון דולר בשנתיים הקרובות, והתמורה של קרלוס בוזר לכסף שהבולס משלמים לו הייתה ראויה ביותר אם הוא היה מרוויח בשנתיים הקרובות באזור ה-15-20 מיליון דולר ולא למעלה מ-30. אבל מלבדם, יש שחקן אחד שהפך לסוג של כלב מצורע ברחבי הליגה בשנה האחרונה, בעיקר בגלל החוזה הגדול שלו (36 מיליון דולר לשנתיים הקרובות), רודי גיי.
מחלקים ביניהם כמעט 35 מיליון דולר העונה. בוזר וגיי
כבר בשנה שבעברה הפורוורד מקונטיקט היה במרכזן של חרושת שמועות לגבי טרייד שיעביר אותו מממפיס, ולאחר שהטרייד התבצע והוא עבר לטורונטו, היינו בטוחים שתהיה לנו רגיעה בגזרה. אולם בקיץ מאסאי יוג’ירי, ה-GM של העונה שעברה, הגיע מדנבר למשרדים של טורונטו ושעון החול שוב התהפך. יוג’ירי רוצה לבנות קבוצה בתנאים שלו, עם המהלכים שלו, עם השחקנים שלו, בצורה דומה לקבוצה שבנה בדנבר, וגיי, מעבר לעובדה שהוא נדוניה מתקופת בריאן קולאנג’לו, הוא פשוט חתיכה יקרה מדי בשביל קבוצה שמנסה לפתוח דף חדש.
וכך גיי הגיע למצב בו בשנה השנייה ברציפות הוא נמצא על המדף, ממתין לטרייד הבא שייקח אותו לקבוצת ה-NBA השלישית שלו, אבל האם זהו רק החוזה הגדול שלו? האם יש עוד גורמים שהופכים את גיי, סמול פורוורד אתלטי עם ממוצעי קריירה של של קרוב ל-18 נק’ ב-45% מהשדה ו-6 ריב’ לערב, למוצר שעליו חולפים באלגנטיות בדרך לקופה, מבלי אפילו לפנטז לרכוש אותו. האם זה רק כי הוא כזה יקר?
אין ספק שלחוזה של גיי יש פקטור גדול בהירתעות של קבוצות ממנו, אבל יש גם צד שני למטבע. החוזה של גיי הוא כל כך גדול שכמו החוזים של וילאנובה וגורדון, שבשנים האחרונות הפכו את ג’ו דומארס למוקיון של הליגה, באיזשהו שלב הוא יהפוך לאטרקטיבי מאוד. כנראה שזו הסיבה שיוג’ירי דחה את ההצעה של דטרויט בקיץ (החוזים של וילאנובה וסטאקי תמורת גיי), כי הוא מאמין שעבור חוזה אסטרונומי שכזה הוא יכול לקבל תמורה טובה יותר מהגופות של וילאנובה וסטאקי, ואולי כי הוא פשוט רוצה לראות איך טורונטו פותחת את העונה ואז לקבל החלטה.
אחרי מספיק זמן, גם החוזים המופרכים שלו נראים אטרקטיביים. ג’ו דומארס
בכל מקרה, החוזה של גיי הוא לא הסיבה היחידה לכך שהוא לא מבוקש יותר. הסיבה השנייה קשורה הרבה מאוד לבן אדם שהחליט להעיף אותו מממפיס, ג’ון הולינג’ר. הולינג’ר הגיע למשרדים של ממפיס בעונה שעברה מעמדת הסטטיסטיקאי המהולל של ESPN, לאחר שפיתח את מדד היעילות שבו אפשר למדוד כמה שחקן באמת טוב, כמה הוא יעיל, כמה הוא באמת נותן לקבוצה. במילים אחרות, המדד הזה עושה סדר בבלאגן. כשאתה רואה שלברון ג’יימס, קווין דוראנט ופול ג’ורג’ מובילים בו, אתה מבין שהוא כנראה עושה את העבודה. לעומת זאת, במקרה של גיי, הטרנד החדש של ניתוח יתר ושימוש נרחב בסטטיסטיקות גרם למניה שלו לצנוח. דרמטית.
טבלת הזריקות של גיי. רק שלושה אזורים מעל הממוצע של שאר הליגה, ורק אחד מהם באזור הנחשב יעיל
אם גיי היה מגיע לליגה ב-2010 ולא ב-2006, אין סיכוי שהוא היה מקבל את החוזה שקיבל אחרי חוזה הרוקי שלו, מכיוון שה-GM שלו היה מסתכל על ה-Shot chart שלו, אחר כך היה מתבונן במדד היעילות שלו, ואומר לעצמו שהבחור הזה לא שווה כל כך הרבה כסף. גיי הוא הדוגמא הקלאסית כיום בליגה כשבאים לדבר על שחקן שהוא אובר-פייד למה שהוא נותן, כי כל כך הרבה קטגוריות שונות מראות שהוא בסך הכל שחקן בינוני. היום, הסיכוי שג’נרל מנג’ר יקבל זקפה מהמספרים של גיי הם אפסיים. לעומת זאת, משחקן כמו צ’נדלר פרסונס, שה-Shot chart שלו נראה כאילו הוא נעשה ע”י מחשב, יכול מאוד להיות שתהיה לו בליטה מסוימת.
טבלת הזריקות של צ’נדלר פרסונס. 5 אזורים בהם הוא קולע מעל הממוצע, 4 מהם באזורים הנחשבים יעילים
אבל עדיין גיי הוא שחקן מצוין, הוא אחד משחקני המאני טיים הטובים בליגה, הוא נתן בראש בעבר לטובים ביותר והוא בן 27, כך שיש לו עוד לפחות 4-5-6 שנים עד שהוא יתחיל לדעוך. אין ספק שהוא לא אובר-רייטד, אלא אובר-פייד, ולטעמי, הוא בהחלט מסוגל להיות השחקן השני הכי טוב בקונטנדרית, אבל כרגע הוא נמצא בסיטואציה מחורבנת לחלוטין. לרוב כאשר אנחנו מדברים על שחקנים שנמצאים בסיטואציה לא טובה עולה תמונה של עומרי כספי עם מגבת על הראש בספסל הקר של קליבלנד, של מישהו שנדפק כי הוא משחק בקבוצה הלא נכונה, אולם המצב של גיי מוכיח שהטרנדים בליגה בתוספת חוזה שמן יכולים להכניס אותך לסחרור סטייל הידו טורקוגלו, שקשה מאוד לצאת ממנו.
אני מאוד מאמין ברודי גיי, ואני מאמין שאיזושהי קבוצה תצליח לרקוח טרייד מוצלח שיביא אותו אליה והיא רק תרוויח מהסיפור, אבל האישו פה הוא לא גיי, אלא הוא רק הסימפטום לשינוי בליגה שנובע מה-CBA החדש, שתוך כמה שנים יעלים כליל חוזים מופרכים כמו של גיי, בוזר, סטודמאייר וג’ו ג’ונסון, ומהאובר-אנלייזינג שהפך לרווח בליגה, בעיקר בזכות ילד כאפות מחונן אחד בשם דריל מורי, שכבר מתחיל להתרבות בליגה (סם הינקי מפילדלפיה הוא מהמערכת של יוסטון). מורי חייב לזכות העונה בתואר ה-GM של העונה, לא רק כי התעלולים שלו, שהנחיתו לו בעונה שעברה את ג’יימס הארדן ובדיעבד גם את דווייט האוורד העונה, שיפרו את הקבוצה שלו, אלא כי הם בצורה מסוימת שינו את הליגה, ורודי גיי הוא אחד המפסידים הגדולים מכך.