©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com

  • yuvaloz55

המשחקים הגדולים של העשור - חלק 2

בערך 13,000 משחקים שוחקו ב-NBA בעשור האחרון. כמות בלתי נתפסת של מהלכים ושחקנים ופסקי זמן. הכמות הזו בהחלט מטורפת ומוגזמת ומרשימה ועלולה לגרום למח להתפוצץ, אבל מה שבאמת גורם למח להתפוצץ זו ההבנה של כמה מעט מהמשחקים הללו באמת היו חשובים.


זו מצד אחד החולשה הכי גדולה של ה-NBA ומצד שני גם החוזקה הכי גדולה שלה. מצד אחד, משחק רנדומלי בנובמבר בין סקרמנטו לוושינגטון הוא חסר משמעות במובן הרחב של הליגה, אבל מצד שני, כאשר יש משחק חשוב, יש לו משמעויות כל כך רחבות וכל כך עצומות שהוא הופך לאירוע, כמו סרט חדש של טרנטינו.


הפוסט הזה נולד כדי לחלוק כבוד לאותם משחקים. לכבוד סיום שנות העשרה של המאה ה-21 והפטיש הלא מוסבר שלנו עם השיטה הדסימלית, החלטתי לדרג את המשחקים הכי גדולים של העשור האחרון ב-NBA.


לפני שמתחילים אנחנו צריכים לאפיין מהו משחק גדול? אפשר להתפלפל על המשמעות של המושג הזה, אבל לטעמי מדובר במשחק שהיו בו דרמות, שהייתה בו איכות, שהיו בו דברים שלא ראינו עד אז. משחק שהייתה לו משמעות בפני עצמו, אבל גם הייתה לו השפעה עמוקה ורחבה יותר על הליגה. על זהות האלופה, על שינויי סגלים שהגיעו בעקבותיו, על תזוזות בלוחות הטקטוניים של הליגה. לא יהיה פה את משחק 4 ההארכות בין דנבר לפורטלנד בחצי גמר המערב האחרון כי פשוט למשחק הזה לא הייתה השפעה עמוקה מעבר לזה שפורטלנד ניצחה בו. גם אם דנבר הייתה מנצחת, כנראה שום דבר לא היה משתנה בליגה. לעומת זאת, בכל אחד מהמשחקים שיצוינו כאן, לזהות המנצחת ולאופן בו היא ניצחה הייתה משמעות אדירה וממש אפשר לחוש את הנרטיבים של הליגה בעשור האחרון דרך המשחקים הללו.


דבר אחרון וחשוב לפני שנתחיל – הפרויקט הזה הוא פרי מוחי הקודח וכתוצאה מכך, הוא סובייקטיבי לגמרי. יכול להיות שאתה, כן אתה שקורא עכשיו את הפוסט החופר הזה, חושב שמשחק 4 בין קליבלנד לשיקגו בחצי הגמר האזורי ב-2015 הוא אחד מהמשחקים הגדולים של העשור וזו מחשבה לגיטימית לגמרי. יתכן מאוד שיש לי הטיות לטובת משחקים מסוימים כי התחברתי אליהם יותר ברמה כזו או אחרת ושאולי ניפחתי אותם בראש שלי יתר על המידה. בכל מקרה, אני שמח לחלוק אתכם עם הנפיחות בראש שלי.


לחלק ה-1 של המשחקים הגדולים של העשור לחצו כאן


8. גולדן סטייט ווריורס – סן אנטוניו ספרס - משחק 1, גמר המערב, פלייאוף 2017 – AKA הרגע הגדול בקריירה של זאזה פאצ'וליה


הקונטקסט: העונה הראשונה של קווין דוראנט בגולדן סטייט הייתה העונה בה לווריורס לא היו חולשות. דוראנט בא עם מוטיבציה להשתלב וללמוד מהמכונה של סטיב קר וסטף, קליי, דריימונד ואיגי שמחו לתת לו חלק. הם רצו שהוא יקח אליפות. העונה הזו התחילה עם קצת בעיות כימיה אבל מהר מאוד הווריורס איפסו כוונות וסיימו את העונה עם מאזן נהדר של 15-67, רק 12 קבוצות בהיסטוריה של הליגה סיימו עם מאזן זהה או טוב יותר. בפלייאוף זה אפילו נראה טוב יותר כשבשני הסיבובים הראשונים הווריורס ניצחו בסוויפ את פורטלנד ואת יוטה.


בגמר האזורי חיכו להם הספרס, שנתנו עונה טובה מאוד כיאה לספרס. למרות הפרישה של טים דאנקן, הם ניצחו 61 משחקים, קוואי לאונרד נתן את עונת השיא בקריירה שלו (בעונה הרגילה) ופרח כמועמד לגיטימי ל-MVP (לדעתי הוא היה צריך לזכות בעונה הזו על חשבון ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן). לספרס הייתה הגנה מצוינת, ספסל עמוק ולמרקוס אולדריג' כסייד-קייק של קוואי. בחצי הגמר הם מצאו את הנוסחא לעצור את הארדן ובמשחק השישי, למרות שקוואי היה פצוע, הם השפילו את הרוקטס בחוץ וניצחו ב-39 הפרש. אבל עדיין אף אחד לא חשב שהספרס יכולים לאיים על הווריורס, בטח ובטח לא לנצח אותם בסדרה. יחס ההימורים של ניצחון של הספרס בסדרה היה 700+, של הווריורס? 1,100-.


מה קרה שם: הספרס יצאו כמו מלוע של תותח. הם כפו על הווריורס איבודים, זכו בכל כדורי ה-50-50 וקלעו מכל מקום על הפרקט. באיזשהו שלב לווריורס היו יותר איבודים מסלי שדה והספרס מצאו את עצמם ביתרון 25, 19-44, באמצע הרבע השני.


זו הייתה תחושה משכרת. פתאום הווריורס, הקבוצה עם הכי הרבה כשרון אי פעם, נראית חסרת אונים מול ג'ונתן סימונס ופאטי מילס. הספרס פשוט עשו הכל נכון, ובניצוחו של קוואי פשוט שטפו את המגרש.


הווריורס הצליחו לקצץ את ההפרש ל-14, אבל קוואי המשיך לעשות כל מה שהוא רוצה על הפרקט ובמחצית הספרס ירדו ביתרון 20, 42-62. ברבע השלישי הוא המשיך להתעלל בווריורס ובמצב של 55-76 יצא לעוד מהלך, שבסופו הוא עלה לזריקה שתשנה את כל הקריירה שלו.





זאזה פאצ'וליה חיכה ללאונרד בנחיתה ונכנס לאזור האישי שלו. לאונרד נחת לו על הרגליים ונפצע שוב באותו מקום שהפריע לו וגרם לו להפסיד את משחק 6 מול הרוקטס. קוואי ירד לחדר ההלבשה ולפתע, המומנטום השתנה. הווריורס חנקו את הספרס בהגנה וחטפו כדורים. בצד השני הם רקדו על המגרש ותוך שניה וחצי ההפרש ירד לחד-ספרתי. הספרס חיו על זמן שאול.


ברבע האחרון הווריורס הצליחו לעלות ליתרון בזכות הופעה פנומנלית של סטף קרי (40 נק', 14 מ-26 מהשדה) וקווין דוראנט (34 נק', 11 מ-21 מהשדה), אבל הספרס לא ויתרו. שתי דקות לסיום הם חזרו ליתרון 3, 103-106, ודוראנט החטיא שלשה בצד השני, אבל שון ליווינגסטון הדף את הכדור אל סטף שצלף משלוש, 106-106. משם סטף לקח את המושכות עם אסיסט לדריימונד, ליי-אפ אחרי אסיסט של דוראנט וסל גדול על אולדריג' שחיסל את המשחק. הספרס נלחמו כל הדרך, אבל בסוף הכשרון של הווריורס ניצח.


התוצאה הסופית: 111-113 לווריורס





המשמעות: הפציעה של קוואי לא רק השפיעה על זהות המנצחת במשחק הזה (קוואי סיים עם מדד +/- של 21+), היא אולי השפיעה גם על זהות המנצחת בסדרה ובוודאות השפיעה על העתיד של הספרס.


קוואי לא חזר לשחק בפלייאוף הזה והווריורס המשיכו לסוויפ קליל בדרך לאליפות הראשונה שלהם עם דוראנט. אלא שקוואי לא חזר לשחק עם הספרס אחר כך. בעונת 2017/18 הוא שיחק רק 9 משחקים בעקבות בעיות בריאותיות וחילוקי דעות עם הצוות הרפואי של הספרס לגבי אופי הטיפול בו. בסיום אותה עונה הוא דרש טרייד ועבר לראפטורס. את שאר הסיפור אתם כבר מכירים.


יכול מאוד להיות שיש עולם אלטרנטיבי בו זאזה פאצ'וליה לא פוצע את קוואי והליגה נראית אחרת לגמרי. אולי הספרס דוחפים את הווריורס לסדרה של 6-7 משחקים, אולי הם אפילו מנצחים. אולי המקום של הווריורס בהיכל התהילה של ה-NBA נראה אחרת לגמרי. אולי קליבלנד של 2017, שהיה לה מצ'-אפ הרבה יותר טוב מול הספרס מאשר מול הווריורס, מצליחה לקחת עוד אליפות. איך זה היה משפיע על הקריירה של לברון? האם קיירי ארווינג היה עדיין עוזב באותו קיץ?


אלו סימני שאלה שתמיד ישארו באוויר, אבל מה שבטוח הוא שהספרס לא חזרו להיות אותה קבוצה אחרי אותו משחק. הם לא עברו סיבוב בפלייאוף מאז ובמובנים רבים, השושלת של הספרס הסתיימה באותו משחק.


הם עוד מנסים להחיות אותה עם דמאר דרוזן ואולדריג' ודז'ונטה מארי, אבל היתרון הגדול של הספרס אף פעם לא היה כשרון, הוא היה במציאת היתרון היחסי, בזיהוי נקודות תורפה בליגה וניצול שלהן, כמו השלשה מהפינה או השימוש המדויק ב-Load Management. באמצע העשור הזה כבר שאר קבוצות הליגה הדביקו את הפער. חלקן אפילו גנבו את המוחות מהחממה של הספרס כדי לעשות זאת.


קוואי לאונרד היה הג'וקר של הספרס. גם בעולם בו כבר אין להם יתרון יחסי, עדיין היה להם את קוואי, שהתקדם בצעדי ענק לתואר השחקן הטוב בעולם. הפציעה הזו גרמה לכל הספינה של הספרס, שתמיד שטה על מים שקטים, לשנות כיוון. מאז הם מסתחררים בלי שליטה בסערות בלתי פוסקות שגם קפטן ותיק ומעוטר כמו גרג פופוביץ' לא מצליח לנווט בהן.





7. יוסטון רוקטס – גולדן סטייט ווריורס - משחק 7, גמר המערב, פלייאוף 2018 – AKA משחק 27 ההחטאות הרצופות


הקונטקסט: הווריורס בעידן של קווין דוראנט היו בלתי מנוצחים. היה להם יותר מדי כשרון, יותר מדי קלעים ויותר מדי חכמת משחק בשביל שיהיה אפשר להתמודד איתם. ב-2017 הם הפסידו רק משחק אחד בדרך לאליפות, אבל ב-2017/18 קמה להם יריבה אמיתית.


הרוקטס השיגו את כריס פול בטרייד בקיץ של 2017 והשילוב של CP3 עם ג'יימס הארדן ומייק דאנטוני היה מנצח. הרוקטס מצאו דרך למקסם את היכולות של הארדן ופול כמאסטרים בבידודים בהתקפה (הארדן זכה ב-MVP באותה עונה) ובהגנה הם שכללו את הגנת החילופים לרמת אמנות. בפלייאוף זה השתלם להם. הם חלפו בקלילות על פני מינסוטה ויוטה בסיבובים הראשונים ואז הגיעה גולדן סטייט.


לרוקטס היה יתרון ביתיות, אבל הווריורס היו הווריורס. בכל סדרה מאז 2015 הם היו הפייבוריטים לנצח וזה לא היה שונה הפעם. אלא שבסדרה הזו הרוקטס הצליחו להוציא אותם מאיזון. ההגנה של הרוקטס שיבשה את ההתקפה של הווריורס והם הלכו יותר מדי לבידודים של דוראנט. אחרי משחק 5, שהרוקטס ניצחו אותו גם בנקודות וגם ברמה הסגנונית, כתבתי ש"אפשר להוציא את קווין דוראנט מאוקלהומה סיטי, אבל אי אפשר להוציא את אוקלהומה סיטי מקווין דוראנט".


הווריורס שיחקו בלי אנדרה איגודלה הפצוע והייתה תחושה שהעייפות המנטלית של ריצות עמוקות אל תוך הפלייאוף 4 שנים ברציפות מתחילה להשפיע עליהם. אלא שבצד השני כריס פול מתח את ההמסטרינג שלו במשחק 5 והתלות של הרוקטס בהארדן גברה. במשחק 6 הווריורס הביסו את הרוקטס, אבל הרוקטס ידעו שיש להם את משחק 7 בבית. Win or go home.


מה קרה שם: האווירה הייתה מחשמלת והרוקטס פתחו את המשחק היטב. אריק גורדון נכנס לנעליו של כריס פול, הארדן המשיך לעשות דברים שהארדן עושה, ההגנה המשיכה להקשות על KD וסטף והרוקטס ירדו למחצית ביתרון דו ספרתי. אני זוכר שכשראיתי את המשחק בשלב הזה חשבתי לעצמי "וואו, יש מצב שהרוקטס באמת יעשו את זה".


סטיב קר אמר אחרי המשחק שהוא אמר לשחקניו במחצית שהוא לא מזהה את הקבוצה שלו. הווריורס נגררו לסגנון המתיש של הרוקטס ולא נראו כמו הווריורס הדומיננטיים שאנחנו מכירים, אבל קר גם הוסיף שהוא ידע שהסגנון של הרוקטס הוא מתיש לא רק עבור הווריורס, אלא גם עבור יוסטון. הוא אמר שאם הם רק יצליחו להדק את ההגנה מספיק בחצי השני ולנצל את העייפות של יוסטון, הם יוכלו לקלוע מספיק בהתקפה כדי לחזור למשחק.


וכך היה. בחצי השני הווריורס החלו לכרסם בהפרש ואילו הרוקטס העייפים התחילו להחטיא. 27 שלשות הרוקטס החטיאו ברצף שהתחיל באמצע הרבע השני כשהרוקטס היו ביתרון 11 והסתיים באמצע הרבע הרביעי כשהם היו בפיגור דו ספרתי וכבר כמעט איבדו את המשחק. כל אחת מהשלשות הללו הוציאה את האוויר מהמפרשים של הטילים. כל אחת מהן ייאשה את הקהל קצת יותר. כל אחת מהן הורידה את מפלס האמונה. בצד השני סטף ו-KD וקליי ודריימונד עשו את מה שהם יודעים לעשות. הם קלעו זריקות קשות, דפקו שלשות במתפרצת שייאשו את הרוקטס עוד יותר ובסופו של דבר השלימו את הקאמבק וגנבו ניצחון חוץ במשחק 7 כדי לעלות לגמר.





המשמעות: המשחק הזה זכור במיוחד בגלל רצף 27 השלשות. זה היה המשחק בו המשפט "Live by the three, die by the three" קיבל משמעות. לרוקטס לא היה סגנון אלטרנטיבי ללכת אליו ברגע שהשלשות לא נכנסו והם פשוט המשיכו להשליך אותן בלי שום תוכנית גיבוי.


ההפסד הזה הוסיף עוד שורת לבנים בחומת ההפסדים הכואבים בפלייאוף של ג'יימס הארדן. העומס שהיה עליו היה אדיר, במיוחד ללא CP3, אבל מה-MVP אתה מצפה לקצת יותר מ-12 מ-29 ו-2 מ-13 משלוש במשחק הדחה בבית. זה היה מסוג המשחקים שבעקבותיהם הארדן קיבל את הכינוי הספק מחמיא ספק מעליב "קארל מלון הגארד".


מנגד, המשחק הזה ניפח עוד קצת את האגדה של הווריורס. השושלת שלהם הייתה קרובה מאוד להפסד שהיה יכול לפרק אותם, אבל הם הוכיחו שוב את גדולתם ונטרלו עוד מוקש בדרך לחקיקת שמם בדפי ההיסטוריה. אנחנו נוטים לזכור שהרוקטס החטיאו 27 שלשות ברצף, אבל אם תסתכלו על רוב הזריקות הללו, הווריורס גרמו להם להחטיא את הזריקות הללו. הקבוצה הזו הייתה קבוצת התקפה מופלאה, אבל תמיד היא הייתה קודם כל קבוצת הגנה מבריקה. המשחק הזה רק הזכיר לנו את זה, בדרך לאליפות השלישית שלהם תוך 4 שנים.





6. מיאמי היט – דאלאס מאבריקס - משחק 2, גמר פלייאוף 2011 – AKA משחק הקאמבק של דאלאס


הקונטקסט: זו הייתה העונה הראשונה של הביג-3 במיאמי. היא התחילה ברעש וצלצולים והבטחות של אינספור אליפויות, וזו הייתה אמורה להיות הראשונה שבהן. ההיט התקשו קצת בתחילת העונה והתמודדו עם בעיות כימיה אבל בפלייאוף עודף הכשרון שלהם בא לידי ביטוי. הם הדיחו גם את הסלטיקס בחצי הגמר האזורי וגם את הבולס בגמר המזרח ב-5 משחקים והיו הפייבוריטים הברורים לזכות מול דאלאס.


המאבס הגיעו לגמר פחות או יותר משום מקום. הם דורגו 3 במערב אחרי סן אנטוניו והלייקרס ואחרי שנים על גבי שנים של אכזבות בפלייאוף (המאזן שלהם בפלייאוף מאז 2007 היה 17-10), אף אחד לא ציפה מהם להגיע רחוק מדי. במרץ של אותה עונה היחס שלהם לזכיה באליפות היה 18 ל-1, מאחורי שבע קבוצות אחרות בליגה. הקושי שלהם בסיבוב הראשון מול פורטלנד גם לא תרם לתקוות האליפות.


אבל אז משהו התחבר אצל המאבס. הם הביסו את הלייקרס (האלופה המכהנת) בסוויפ מהדהד ומול אוקלהומה סיטי בגמר המערב דירק נוביצקי נתן הופעה לפנתיאון (32.2 נק' ב-56% מהשדה ו-36% מהשלוש). הם הגיעו עם מומנטום למפגש מול מיאמי אבל עדיין כאנדרדוג מובהק.


המשחק הראשון של הסדרה הלך בדיוק כמתוכנן. מיאמי לא הרשימה יותר מדי, אבל יצאה עם הניצחון, בדרך למשחק השני, שגם הוא שוחק במיאמי. עד אותה נקודה, רק 3 קבוצות בהיסטוריה של הליגה חזרו מפיגור 0-2 בפיינלס כדי לזכות באליפות. עבור דאלאס זה היה משחק של להיות או לחדול.


מה קרה שם: למרות שהמשחק הזה שוחק בעשור הזה, הוא מרגיש כאילו הוא שוחק בעידן אחר. הריווח נראה אחרת, כמות השלשות נמוכה משמעותית ממה שאנחנו מכירים היום והיו שם כל מיני שחקנים שכבר הספקנו לשכוח שהיו פעם חלק אינטגרלי מהליגה, כמו מייק ביבי, דשון סטיבנסון ומריו צ'למרס.


המשחק היה יחסית צמוד במחצית הראשונה, אולם בחצי השני ההגנה של מיאמי התהדקה, כפתה איבודים על המאבס ובאמצע הרבע האחרון, אחרי שלשה של דוויין ווייד, ההיט היו ביתרון 15. אני זוכר ממש את הרגע הזה, כשריק קרלייל לקח פסק זמן ולברון ג'יימס עשה פרצופים לווייד בדרכו לספסל. אני זוכר שישבתי במיטה שלי בגיל 22 וחשבתי לעצמי שזהו, אפשר לסגור את הליגה לעשור הקרוב. מיאמי תיקח את התואר הזה, אולי אפילו בסוויפ, ומי יוכל לעצור אותה? אולי אוקלהומה סיטי באיזשהו שלב אבל לברון, ווייד ובוש נראו כל כך דומיננטיים, איך זה בכלל אפשרי?


אלא שהמאבס חזרו מפסק הזמן, במצב של 73-88, והוציאו לדרך את אחד הקאמבקים המפוארים בתולדות הפיינלס. זה היה קאמבק מדוד, צעד אחר צעד. חצי מרחק של ג'ייסון טרי, זריקה מזליקית של שון מריון, שלשה של ג'ייסון קיד אחרי חוסר ריכוז בהגנה של ההיט ופתאום זה היה משחק של 6 נק'. אז נוביצקי נכנס לפעולה, קלע את הסל המשווה והוסיף שלשה ענקית 26 שניות לסיום שהעלתה את המאבס ל-90-93.


ההיט יצאו לפסק זמן וכשחזרו, ג'ייסון טרי נרדם בשמירה ואפשר ללברון למצוא את צ'למרס לשלשה פנויה מהפינה שהשוותה את התוצאה. אלא שנוביצקי היה בלתי ניתן לעצירה וגם בפוזשן האחרון הוא גבר על כריס בוש בדרך לסל שהבטיח את הניצחון.


התוצאה הסופית: 95-93 לדאלאס





המשמעות: המשחק הזה סלל את הדרך של המאבריקס לאליפות. אחר כך הם עוד הצליחו להוציא את לברון ג'יימס מאיזון ושברו אותו מנטלית, אבל זה כנראה לא היה קורה בלי הניצחון הזה. היסוד של בניין האליפות של המאבס הוא המשחק הזה, והבניין הזה היה משמעותי בכמה רמות.


הרמה הראשונה והמובנת מאליה היא ההשפעה על הקריירה של לברון. הכתם שנדבק בלברון בסדרת הגמר הזו, גם במשחק הזה בו לא הצליח לעצור את הקאמבק של המאבס וביתר שאת בהמשך הסדרה, ישאר איתו לנצח ותמיד יהיה מקל ההליכה שעליו נשענים כל המתנגדים לכך שלברון הוא אחד מהטופ 5 שחקנים בהיסטוריה. הסדרה הזו גרמה ללברון להסתכל עמוק פנימה ולמצוא יכולות שלא בטוח שהוא היה מוצא אילו ההיט היו מטיילים לניצחון, כך שאולי, בצורה מוזרה שכזו, ההפסד הזה גרם ללברון להפוך לשחקן טוב יותר.


מהצד השני, האליפות הזו הייתה אחת האליפויות הכי מרגשות מאז שאני התחלתי לעקוב אחרי ה-NBA. זו הייתה סגירת מעגל בראש ובראשונה עבור נוביצקי, שהסתובב עם קוף על הגב במשך שנים, במיוחד מאז ההדחה הכואבת מול הווריורס בסיבוב הראשון ב-2007, אבל גם עבור ג'ייסון קיד, ג'ייסון טרי, שון מריון, טייסון צ'נדלר, פז'ה סטויאקוביץ' ועוד ועוד ועוד. הסגל של המאבס היה מלא בוטרנים שהגיעו תמיד קרוב לבאר ולא הצליחו לשתות. הפעם הכל התחבר להם.


מעניין גם לחשוב מה היה קורה אם המאבס לא היו מנצחים במשחק הזה ולא זוכים באליפות. האם נוביצקי היה נשאר את כל השנים הבינוניות פוסט-האליפות? האם קרלייל היה נשאר? האם מארק קיובן לא היה מוכר את הקבוצה? אלו סימני שאלה מרתקים שישארו לעד בלתי פתורים, אבל הייתה יכולה להיות להם השפעה ענקית.





5. גולדן סטייט ווריורס – קליבלנד קאבלירס - משחק 3, גמר פלייאוף 2015 – AKA המשחק בו הווריורס גילו את עצמם


הקונטקסט: 2015 הייתה שנה מוזרה. אחרי 4 עונות בהן ההיט שלטו במזרח, לברון עבר לקליבלנד (עם דייוויד בלאט על הקווים) ומאזני הכוחות השתנו. גם במערב נדמה היה שהרוחות משתנות. הווריורס תחת סטיב קר נראו כמו הקבוצה הטובה בקונפרנס, אבל שתי הקבוצות הללו עדיין לא הגיעו לגמר. למעשה, חוץ מלברון ג'יימס, אף שחקן בכיר באף אחת מהקבוצות לא היה חלק מסדרת הגמר עד אותה נקודה. היה קשה לנסות להעריך איך סדרת הגמר הזו תיראה.


הווריורס היו הפייבוריטים על הנייר, אבל הם עדיין לא היו הווריורס. קשה לזכור את זה עכשיו, אבל עד אותה נקודה מודל שנשען על קליעה מבחוץ כדי לזכות בתואר לא הוכיח את עצמו, והיו המון ספקות לגבי היכולת של הווריורס. הם עדיין לא שידרו את אווירת הבלתי מנוצחים (השקרית בדיעבד) שהייתה להם ב-2016 ולאחר מכן ביתר שאת כשהם החתימו את קווין דוראנט. מנגד, הקאבס היו קבוצה מוגבלת מאוד, בטח לאחר שקווין לאב נפצע בתחילת הפלייאוף על ידי תרגיל קרטה של קלי אוליניק, בטח ובטח אחרי שקיירי ארווינג נפצע גם הוא במשחק הראשון של הפיינלס.


התחושה אחרי המשחק הראשון של הפיינלס, שהווריורס ניצחו בהארכה, היא שהסדרה הזו נגמרה. קיירי נפצע ושאר הסגל של הקאבס היה מורכב ממת'יו דלבדובה, טימופיי מוזגוב וג'יי.אר. סמית'. לא בדיוק החומר שממנו עשויות אליפות. אבל לברון, ביחד עם שיטת משחק סתגלתנית מאוד של בלאט, הובילו מאמץ הירואי בדרך לניצחון חוץ מרהיב במשחק השני וכעת הסדרה חזרה לקליבלנד כשסימני שאלה מרחפים מעל הווריורס.


מה קרה שם: לברון ג'יימס סחב את הקאבס לאורך כל המשחק וסיים עם 40 נק' ב-34 זריקות, אבל זה היה המשחק של הרול-פליירס של הקאבס. מת'יו דלבדובה התחפש לאלן אייברסון לערב אחד וסיים עם 20 נק' כולל כמה פוקסים מרהיבים. בצד השני הוא פשוט רדף אחרי סטף קרי ונצמד לו לגופיה כמו שלא ראינו אף אחד אחר עושה כל העונה. בנוסף, טריסטן תומפסון ומוזגוב שלטו מתחת לסלים ואפילו ג'יימס ג'ונס הבליח לשתי שלשות. אחרי ריצה ברבע השלישי בה לברון פשוט חרך את הפרקט הקאבס פתאום מצאו את עצמם ביתרון 20 נק', 48-68.


סימני השאלה סביב הווריורס רק התעצמו בנקודה הזו. האם הקבוצה הזו לא מסוגלת להתמודד עם הקשיחות של הפלייאוף? הזכרונות מהתצוגות הנרפות שלהם מול ממפיס בחצי הגמר האזורי צפו ועלו. אולם מול הגריזליז הם עשו שינויים טקטיים שהכריעו את הסדרה, אבל אולי מול לברון אין להם איזושהי טקטיקה שתציל אותם? אולי לברון + 4 נגרים זה גדול על קרי, תומפסון וגרין? אולי מיהרנו להכתיר את הקבוצה הזו?


זו הייתה הנקודה בה הווריורס הסתכלו אל תוך עצמם והיו צריכים לגלות ממה הם עשויים. האם הם מתפרקים מול תצוגת התכלית של לברון והאנרגיות של הקהל של הקאבס או שהם מוצאים דרך להשיב מלחמה.


מתוך נקודת השפל הזו, הווריורס קמו ומצאו את הדרך. ברבע האחרון סטיב קר העלה את דייוויד לי כסנטר ובכל פעם שהקאבס לכדו את סטף קרי בדאבל-טים לי היה שם כדי לשחרר את הלחץ. בכל פעם שסטף משך אליו דאבל-טים הוא לא ניסה להשתחרר ממנו או סתם להיפטר מהכדור, אלא הווריורס ניצלו את תשומת הלב שסטף קיבל. לי היה מקבל את הכדור וישר מתחיל לשחק 4 על 3. אחרי כמה סלים קלים פתאום ההפרש חזר להיות דו ספרתי, והמשחק נפתח מחדש.


אלא שלברון לא היה מוכן להפסיד. הוא עמד כמו חומה בצורה בקאמבק של סטף ונתן גם סימן קריאה בדמות אחד ההאלי-הופים הגדולים בהיסטוריה של הפיינלס. את קרי זה לא עניין והוא המשיך לצלוף מבחוץ והוריד ל-80-81, 2:45 דק' לסיום, אלא שאז דלבדובה קלע אנד-1 משוגע, לברון הוסיף שלשה והווריורס, למרות כל המאמצים, יצאו עם ההפסד. תמונת הסיום של המשחק הזה הייתה של לברון מותש עם הידיים על הרצפה. הוא שרד את הקרב הזה, אבל הוא היה בדרך להפסיד במלחמה.


התוצאה הסופית – 91-96 לקליבלנד





המשמעות: אמנם הווריורס הפסידו את המשחק הזה, אבל זה היה הפסד שכולו ניצחון. מעבר לכך שהם הוכיחו שהם ראויים לשמם כלוחמים, הם מצאו את הנוסחא לתקוף את ההגנה של הקאבס, ותוך כדי מצאו את הנוסחא למקסום היכולת ההתקפית שלהם. הרענון שדייוויד לי הביא ברבע הרביעי להתקפה של הווריורס הפך להיות הבלופרינט שלפיו ההתקפה שלהם התבססה בהמשך הסדרה ובאופן כללי בהמשך השושלת. הקבוצה הגדולה של 2016 התבססה ברובה על הפיק-אנד-רול בין קרי לגרין, שהיה שכלול מתקדם של הפיק-אנד-רול של קרי עם לי במשחק הזה.


דווקא ברגע בו היה נראה שהם חסרי אונים, שהם עומדים בסיומה של דרך ללא מוצא, סטיב קר והווריורס סללו דרך חדשה שתביא אותם לגביע לארי אובריאן. יש בזה משהו קצת מוזר, שדווקא משחק בו הם הפסידו ושלאחריו ה-Hot Takes על הווריורס היו כל כך חמים שאפשר היה לחמם עליהם צ'ולנט, נחשב כמשחק בו הם מצאו את עצמם, כמשחק שעיצב אותם. במשחק הבא סטיב קר עלה עם אנדרה איגודלה בחמישייה במקום אנדרו בוגוט וכל הדינמיקה של המשחק השתנתה, גם בהגנה וגם בהתקפה (מי שרוצה לקרוא איך זה הרגיש בריל טיים מוזמן לקרוא את הפוסט הזה שכתבתי אחרי משחק 4 של אותה סדרה. רפרנסים לחומות של תקווה מובטחים למי שמקליק).


יש בתובנה הזו משהו מנחם גם ברמה הפילוסופית. התובנה שלפעמים בשביל להגיע לרמה גבוהה יותר של ביצוע צריך להיכשל, שלפעמים כשלון הוא הקטליזטור הכי טוב לצמיחה, להתקדמות. האם הווריורס היו נראים אותו דבר אם הקאבס לא היו דוחפים אותם לקצה? האם הם היו מגלים את הגרסה הטובה ביותר שלהם? בכלל לא בטוח, וגם על זה מגיע ללברון ג'יימס קרדיט. לברון חוטף הרבה אש על המאזן השלילי שלו בגמרים, אבל הוא לא מקבל מספיק קרדיט על כך שהוא זה שגרם לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה לגלות את עצמה, וגם אחרי שהיא גילתה את עצמה הוא גרם לה לצרף את אחד הקלעים הגדולים בכל הזמנים. הוא היה עד כדי כך טוב שהווריורס היו צריכים להיות עד כדי כך טובים כדי לנצח אותו.

המשחק הזה הוא המיקרוקוסמוס של מערכת היחסים בין לברון לווריורס, מערכת יחסים של הפריה הדדית שדחפה את לברון להיות השחקן הכי טוב שהוא יכול להיות ואת הווריורס להיות הקבוצה הכי טובה שהם יכולים להיות. כל אחד מהם דחף את השני לקצה, עד שהווריורס צירפו את דוראנט ושברו את התחרות.

619 צפיות