הנבחר

לפני כמה שבועות נשביתי בהייפ של ג'ה מוראנט וניסיתי לדמיין מה התקרה שלו. עד לאן הגארד הצנום ממארי סטייט עוד יכול להגיע. זה היה יחסית פשוט כי ראינו כבר שחקנים דומים למוראנט. ראינו שחקנים כמו סטיב נאש, דרק רוז, אייזיאה תומאס (המקורי והלא מקורי), סטף קרי, כריס פול וטוני פארקר ואנחנו יכולים לחזות בסבירות יחסית גבוהה מה העתיד צופן למוראנט.

יכול להיות שמוראנט יפתיע וישבור את תקרת הזכוכית שלו, יכול להיות שהוא יאכזב ולעולם לא יהיה שחקן טופ 5 בליגה, אבל בהתחשב בתקדימים ההיסטוריים, כנראה שגבולות הגזרה שלו יהיו בין אולסטאר נצחי לבין MVP של העונה הרגילה. עם זאת, קשה לי לראות אותו כשחקן הכי טוב בקבוצה אלופה וזוכה בפיינלס MVP. לפחות על פי ההיסטוריה המודרנית של ה-NBA, שחקנים מסוגו של מוראנט לא מצליחים לתרגם את ההצלחה בעונה הרגילה לפלייאוף.

המקרה של מוראנט הוא, כאמור, יחסית קל. יש לנו שנים של תצפיות ונתונים של שחקנים עם מבנה גוף דומה ועם אותן מגבלות פיזיות. אבל מה אנחנו עושים כשמגיע שחקן שלא ראינו כמוהו לפני? איך אנחנו חוזים משהו עבור מישהו שלא מתאים לשום מודל? איך אנחנו מבינים לאן שחקן כלשהו הולך כשהוא בעצמו סולל דרך שאף אחד מעולם לא הלך בה?

זהו האתגר המרתק שמציב בפנינו זאיון וויליאמסון.

קריירת ה-NBA של זאיון כוללת עד כה בסך הכל 10 משחקים ו-274 דקות. החלק הרציונלי שבי אומר לי שצריך לחכות לעוד קצת נתונים ושהמדגם קטן ובלה בלה בלה, אבל אי אפשר להתעלם ממה שזאיון עושה על המגרש. 274 הדקות שלו היו 274 דקות מחשמלות שגרמו גם לכל הסקפטיים שחשבו שמדובר בכדור באולינג אנושי להבין שמדובר פה בשחקן מיוחד.

עוד לפני שנבין את הייחודיות של זאיון ואת הדרך שבה הוא עשוי להשפיע על המשחק, בואו נכיר קצת את המספרים. זאיון קולע 22.1 נק' ב-27.4 דק', שזה מתורגם ל-0.81 נק' לדקה. רק 6 שחקנים בליגה קולעים יותר ממנו פר דקה (יאניס, הארדן, לוקה, טריי יאנג, קוואי וקיירי ארווינג), אבל כולם נוגעים בכדור הרבה יותר ממנו. כל השחקנים מהסוגריים למעלה נוגעים לפחות 2 פעמים בכדור פר דקה, לפי הנתונים הקיימים היום ב-NBA.COM. זאיון נוגע בכדור 1.65 פעמים פר דקה, כלומר הוא עושה נזק הרבה יותר גדול ביחס לכמות הפעמים שהוא באמת נוגע בכדור. כשמתרגמים את כמות הנקודות שלו פר נגיעה בכדור, זאיון מוביל את הליגה בבדידות מזהרת (מבין שחקני הרוטציה הבכירים – מעל 10 דק' למשחק ומעל 10 נק' למשחק) עם 0.49 נקודות על כל נגיעה שלו בכדור. מבין השחקנים שקולעים מעל 20 נק' למשחק, לו יש את האחוזים הכי גבוהים מהשדה (57.6%). זה הכי קרוב שיש למגע מידאס במונחי כדורסל.

איך הוא עושה את זה? רוב מהוני נגע בדרך מרכזית שבה הוא מייצר נקודות והיא ה-Transition Post Up. זאיון מנצל את המהירות שלו והגודל שלו כדי לתפוס עמדה בפוסט-אפ בזריזות ובזכות המשחק המהיר של הפליקנס הוא מקבל הרבה פעמים את הכדור כשההגנה עוד לא מסודרת ולא מוכנה לנטרל את המהלך. הפוסט-אפ דעך ודעך לאורך שנים משום שההגנות יכלו לבלוע את האוויר מסביב לשחקן שמבקש לתפוס עמדה באותיות, ואילו זאיון בא ומשנה את המשוואה. הוא לא מחכה לפוסט-אפ מסודר בהתקפה העומדת, הוא רץ לפוסט-אפ וזורע פאניקה אצל ההגנה.

זה בהחלט עוזר גם שהוא ממש טוב בפוסט-אפ, שם האתלטיות ויכולת הסבסוב שלו באות לידי ביטוי בצורה מושלמת והוא מייצר 1.06 נק' פר פוזשן של פוסט-אפ. רק ג'ואל אמביד (1.11) ודנילו גאלינרי (1.07) יותר יעילים ממנו במהלך הזה ואנחנו מדברים על הביג-מן הכי דומיננטי מאז שאק והוטרן הכי אנדרייטד בליגה. זה מקום מטורף להיות בו עשרה משחקים לתוך הקריירה שלך.

היעילות הזו משחררת מלא חלקים אחרים במשחק שלו. בגלל שהיריבות כבר מבינות שהן צריכות להתכונן במיוחד לפוסט-אפים של זאיון, הן מנסות למנוע את הכנסת הכדור, ואז זאיון מתחיל לרקוד עם חיתוכים לסל והאלי-הופים שמזכירים קצת את שאקיל אוניל. אם הן לא הצליחו למנוע את הכנסת הכדור, הן מנסות להביא דאבל טים, ובינתיים הוא מראה גם יכולת מסירה לא רעה בכלל (אפשר לראות חלק מהמהלכים הללו בסרטון למטה). הוא מוצא המון דרכים להגיע לאזור הצבע וליצור בלאגן, גם במשחק העומד, ונראה שאין ממש דרך יעילה לעצור אותו ברגע שהוא מגיע לשם.

יכול מאוד להיות שזאיון הוא מי שיחזיר את הפוסט-אפ לאופנה ויביא את המהלך הכי ניינטיזי שיש למאה ה-21.

סביר להניח שהיריבות ילמדו אותו עוד קצת עם הזמן וימנעו מחילופים בהתקפה ששמים את זאיון על הגארדים. הוא מספיק אתלטי כדי לשמור עליהם וברגע שהפליקנס משתלטים על הכדור הוא מנצל את המיס-מאצ' כדי לתפוס עמדה בהתקפה כמה שיותר מהר. יכול להיות שזה ימזער את פוטנציאל הנזק שלו, אבל עדיין יש לו עוד המון פוטנציאל לא ממומש.

זאיון הוא ריבאונדר התקפה מחונן. הוא מוריד 3.5 ריב' בהתקפה (8 בליגה, כל השחקנים שמדורגים מעליו משחקים מעל 30 דק' למשחק) ומוביל את הליגה בנק' מהזדמנות שנייה (5.3 נק'). למרות שהוא לא גבוה במיוחד (1.98 מ') יש לו חוש לריבאונד התקפה ודומיננטיות חסרת תקדים בצבע. הוא קולע 15.6 נק' בצבע, שני בליגה רק ליאניס.

כולנו ידענו שזאיון יהיה מחשמל מהרגע הראשון, עם החסימות המרהיבות והדאנקים המהדהדים, אבל אני לפחות ציפיתי שזה כל מה שנקבל בעונת הרוקי. בדרך כלל רוקיז מלהיבים נותנים את כל ההיילייטס עם שביבים של יעילות. אצל זאיון ההיילייטס מגיעים עם מנות גדושות של יעילות.

הפליקנס מעמידים מאזן חצוי (5-5) מאז שהוא החל לשחק, אבל חשוב לזכור שהוא עדיין על מגבלת דקות והוא עוד לא שיחק יותר מ-33 דקות באף משחק. עם זאת, ב-590 הפוזשנים שהוא היה על הפרקט הנט רייטינג של הפליקנס הוא 11.9+ לעומת 1.8- ב-4,958 פוזשנים בלעדיו (לפי Cleaning the Glass).

איתו הם קבוצת ריבאונד התקפה מטורפת. 34.2% מהריבאונדים הפנויים בהתקפה הולכים אליהם, נתון שהיה מוביל את הליגה בקילומטרים על פני עונה שלמה. בנוסף, בחירת הזריקות שלהם הרבה יותר יעילה (למעלה מ-50% מהזריקות שלהם מגיעות מאזור הטבעת כאשר זאיון על המגרש לעומת רק 34.1% כאשר הוא לא משחק) ובאופן כללי, נראה שיש לו כימיה לא רעה עם כל השחקנים, בעיקר עם לונזו בול.

כל זה כנראה לא יעזור לפליקנס להגיע לפלייאוף העונה. הם במרחק של 5.5 משחקים מממפיס וצריכים לעבור גם את פורטלנד וסן אנטוניו בשביל הזכות לקבל סוויפ מהלייקרס בסיבוב הראשון. יש להם לו"ז לא קל, שכולל גם הרבה מפגשים ראש בראש מול יריבות שמתמודדות איתן על המקום השמיני (3 מפגשים מול הספרס, 2 מפגשים מול הגריזליז, מפגש אחד מול הבלייזרס ושני מפגשים מול הקינגס) ולמרות שהנוכחות של זאיון הביאה להם מומנטום חזק, הם כנראה לא יצליחו להדביק את הפער.

אבל העונה הזו היא לא באמת מעניינת מבחינת הפליקנס. מה שמעניין זו העונה הבאה, וזו שאחריה וזו שאחריה. זאיון יהיה שם לפחות ב-7-8 העונות הקרובות (עד שגם הוא יבקש טרייד כנראה) ונראה שלדייוויד גריפין יש את אחד השחקנים הכי דומיננטיים בליגה. לא רק מבחינת היכולת שלו לייצר טראפיק ולמכור כרטיסים ומלא את המושבים בסמות'י קינג סנטר (שזה כנראה השם הכי גרוע שאפשר למצוא לאולם), אלא מבחינת היכולת שלו להיות אפקטיבי על המגרש ולנצח משחקים.

לפליקנס יש סגל צעיר ומוכשר, כולל אולסטאר טרי בדמות ברנדון אינגרם, אבל זאיון הוא היהלום שבכתר. הוא השחקן שיכול להפוך אותם לקבוצה מיוחדת שתוכל לאיים על התואר בעשור הקרוב. הוא הנסיך שהובטח, הוא הנבחר, הוא האחד.

ואם כבר פתחתי את הצוהר לרפרנסים מעולמות הפנטזיה והמדע הבדיוני, אז אני חייב לרפרר לאחד האלמנטים האהובים עליי בסדרה של הארי פוטר.

מעבר לאומץ ותעוזה, הסקיל הייחודי של הארי פוטר היה היכולת שלו להתחבר למחשבותיו של לורד וולדמורט. זה, בין היתר, מה שהפך אותו לשונה ומיוחד. היכולת שלו להתמודד ולנסות לשלוט ביכולת המוזרה הזו, לעיתים בצורה טראגית (כמו בספר החמישי) ולעיתים בצורה חכמה ומדויקת (כמו בספר השביעי), הייתה מרתקת וממגנטת.

לזאיון יש יכולות משלו שהופכות אותו למיוחד. זה לא רק האתלטיות או מבנה הגוף המשונה, אלא היכולת שלו להתמקם בפוסט-אפ במהירות שאין לאף אחד בליגה או להשתלט על ריבאונד התקפה או למצוא סדקים בהגנה שהוא יכול לנצל. יש לו את היכולת הזו מהרגע הראשון, והצורה בה הוא יתמודד וישכלל את היכולת הזו היא מה שתקבע את התקרה שלו. זה מה שיקבע עד לאן הספינה הזו של זאיון וויליאמסון, ששטה לה במים לא מוכרים, תגיע.

רק שישאר בריא אינשאללה.