חיפוש
  • Shaymess

10 השחקנים הכי מעצבנים ב-NBA

ה"עימות" האחרון של דוראנט, הפעם עם קנדריק פרקינס, הזכיר לי שוב עד כמה, גם כשהוא בכלל לא משחק, האיש יכול להיות מעצבן. אז בעקבות הבאז (אווו כמה שהתקשורת אוהבת את זה) ושאלה שעלתה בקב' הווטסאפ בעקבותיו (האם היא נקראת "האזניים של בובאן" או "הכת של לוקה"? תחליטו בעצמכם), חשבתי לדרג לעצמי את אותם השחקנים שאני פשוט לא סובל. זה לא אומר שהם לא שחקנים אדירים, זה אפילו לא אומר שאני לא נהנה לצפות בהם משחקים כדורסל, או בעד קבוצתיהם. זה בעיקר אומר שההתנהלות שלהם, על ומחוץ למגרש גורמת לי לחשוב "למה אתה חייב להיות כזה נוד". כמובן שהדירוג הזה הוא בעיקר עניין של טעם, ולכל אחד יש את הדברים הפרטיים שפורטים על עצביו. אז הנה הרשימה שלי:

Honorable mentions

ג'יימס הארדן - כנראה שאי אפשר ליצור רשימה כזו בלי לפחות להזכיר את השם שלו. אבל הרוב מוחלט של רגשות האיבה כלפיו נובעות מאופי המשחק שלו, הכדרור המעיק, מהלכי הספק צעדים וציד העבירות. הרשימה הזאת לא באה להתמקד דווקא במהלכי הכדורסל של האנשים. סטף קארי - יש יותר מדי אנשים (ושחקנים בליגה) שחושבים שהקלילות בה סטף לוקח את המשחק והמשחק לוקח אותו, נובעים מיהירות. אני לא חושב ככה, אני מת עליו, ולכן לא הוסיף עוד מילה בעניין. לברון ג'יימס - מצד אחד הנסיונות שלו לשתול השוואות למייקל, היחס למאמנים (וחביבינו דיוויד), חיקוי השיעול של דירק (עם עוד חבר נודניק שלו, ווייד), ה"מוביל החברתי wanna be" שהוא, כמובן הצעדים הבלתי נשרקים ועוד ועוד. מצד שני כשאתה כ"כ טוב תמיד ימצאו על מה לבוא אלייך בטענות ויש את ענייני התרומות ובתי הספר. בקיצור, קל מדי. נסתדר בלעדיו.

ועכשיו למכובדים:

10. חסן ווייטסייד - השחקן החביב קיבל את צ'אנס חייו במיאמי וגמל לה עם תלונות על מס' הדקות, ריבים עם ספולסטרה ועזיבת הספסל דקה לסיום משחק. האיש שלא מוסר (0.7 אסיסטים למשחק בקריירה) עבר לפורטלנד וגם שם הראה מאמצי הגנה עליאיים:


כשקיבל ביקורת מבארקלי ושאקיל הגיב שזה בגלל שלילארד שרף את שאק בשירי ראפ. טיפוס טיפוס.

9. בובי פורטיס - זה לא מפתיע במיוחד למצוא ברשימה הזאת מישהו שלקח השראה מקווין גארנט


פורטיס לא עשה יותר מדי בליגה אבל כבר הספיק לפרק את הבולס עם קרב אגרופים מול ניקולה מירוטיץ'. והשבוע הזכיר לנו כמה הוא נוד עם הפאול הזה על קולדוול -פופ





8. ראסל ווסטברוק - אין עוד הרבה שחקנים שיש לי כאלה יחסי אהבה שנאה איתם. מצד אחד אני אוהב את התשוקה שלו, את האגרסיביות שלו ואיך שהוא שם את ההגנה על הבהונות בכל רגע. אבל במקביל חוסר שיקול הדעת, ההתעקשות שלו לעשות תמיד יותר מדי והיחס המתנשא לתקשורת, נודניק:

7. פאט בברלי - כמו החבר הטוב שלו מלמעלה, ובעצם בכל מקרה, יש כאן שני צדדים. מצד אחד אני מבין ומעריך שחקן שיודע מה יש לו למכור בליגה, מה יחזיק אותו וישלם לו משכורת. מצד שני הרצון להראות כל הזמן כמה הוא "קשוח", הפרצופים, הפוזה, השטויות הקטנות. מאד הצחיק אותי שראס אמר :"הוא הצליח לעבוד על כולם שהוא שומר טוב, בסה"כ הוא מתרוצץ על המגרש".

6. כרמלו אנטוני - האיש שכל חבר אולסטאר ישמח להגיד שזה בושה שלא מצאו לו מקום בליגה אבל אף אחד לא באמת ירצה ממש להביא אותו לקבוצה שלו. הדוגמא הכי טובה לכמה אכפת לו מנצחונות היתה כשהגיע ל-OKC ונשאל על לעלות מהספסל:



ומה שהכי מעצבן - איך שהליגה מתחנפת אליו (ראו מקרה שחקן השבוע המגוחך שקיבל).

5. ג'ימי באטלר - נדמה לי שהסרטון המעולה הזה מדבר יותר טוב מכל מילה שאוסיף.


4. דריימונד גרין - נכון, אתה שחקן הגנה סופר חכם שהגדיר מחדש את העידן, עם הגנה על 5 עמדות וחילופים קלים על כל חסימה. אבל בסופו של דבר תגיד תודה שזכית לשחק ליד כאלו כוכבים. מעניין היה לראות לאן דריימונד מגיע לו נפל בסיטואציה קצת אחרת, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. בכל מקרה - צעקות ה"and 1" כל חדירה לסל, הSMS להוא שיגיע תכף ממגרש החניה (אם היה או לא היה, לא אכפת) והפוזה הזאת:




3. כריס פול - צריך להוסיף מילה?


2. קיירי ארווינג - האיש הוא הדריבלר הטוב בליגה, ומה-finishers הטובים שראיתי ולעולם יוכל להזכיר שקלע את אחד מסלי הקלאץ' הגדולים בליגה אם לא הגדול שבהם. אבל כל השטויות הפיזיקליות שלו, התשובות האלה ("I should have shot 30", אחרי ה7 מ-22 נגד הבאקס בפלייאוף הקודם), ובעיקר המחשבה שעצם זה ששיחק עם לברון גורם לו להיות מנהיג ולהתנהג כמו פוץ בחדר ההלבשה. אני כ"כ שמח שעזב את הסלטיקס החביבים, מת שיצליחו בלעדיו ושיהיה לו בהצלחה עם החבר מהמקום הראשון באותה קבוצה.

1. קווין דוראנט - איתו התחלנו ואיתו ונסיים. שחקן הכדורסל ה-gifted ביותר בדור הזה, שהיה צריך לעבור מקבוצה סופר תחרותית לקבוצה שלא זקוקה לו כדי לשים תחת חגורתו כמה אליפויות, האיש עם חשבונות הטוויטר המזוייפים כדי שיוכל לענות לכל זב חוטם, הוא האיש שקובי היה צריך לצעוק לו "soft baby, soft". איזה חתיכת ילד קקה.


בפוסט האחרון שלו יובל דיבר עד כמה היום, כשהאנליטיקס כבר די ידוע לכולם, החומר האנושי הוא הקריטי בהצלחה קבוצתית. הרשימה הזאת יכולה להלקח מצד אחד באופן הומוריסטי לחלוטין, אבל לדעתי, על אף שמדובר כאן לרוב בכוכבים גדולים בליגה, ההשפעה של ההתאמה שלהם ומציאת הקבוצה המתאימה קריטית לא פחות מהכשרון שלהם. למשל - קיירי תחת חסות לברון אבל לא כלידר בסלטיקס, באטלר במיאמי תחת ריילי אבל לא במינסוטה עם הילדדודס, או דריימונד דווקא בתשתית של ג"ס. אז זאת העשירייה שלי? את מי לדעתכם פספסתי? מוזמנים להציע, נשקול להוסיף. בפעם הבאה נדרג את האנשים מחוץ לקווים. מארק ג'קסון - תתכונן! * אם תרצו לשמוע עוד מהבלוג אפשר לעקוב בדף הפייסבוק של "שיימס ברשת" וכן בטוויטר. *

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com