• yuvaloz55

King Lebron James, the First of his Name

פעם כשהייתי בבית ספר יסודי, כשעוד היה כזה דבר בית ספר, היינו עושים תחרויות ריצה בשיעורי ספורט. היינו יוצאים מחוץ לכיתה ו'2 בבית ספר "הדר", יורדים במדרגות המלוכלכות ויוצאים לצד המערבי של החצר. היה שם שביל ריצה דהוי ומאובק. לא ארוך מדי. אני רוצה להגיד משהו כמו 60 מטרים, אבל אל תתפסו אותי במטר.


היינו מסתדרים זוגות זוגות ומוזנקים לריצה. ככה הלוך ושוב שש, שבע, שמונה פעמים. אני לא הייתי הכי מהיר בכיתה, אבל הייתי בין המהירים, ובכל פעם שרצתי השתדלתי לגוון את הפרטנר שלי לריצה. בהתחלה הייתי רץ עם ליאור זימן, ילד שידעתי שאני מהיר יותר ממנו. פעם אחרת הייתי רץ עם עומרי גולדמן, שהיה לי קשה מאוד לנצח אותו עם הרגליים הארוכות שלו. ולפעמים היה מגיע תורי לרוץ ולא מצאתי לי פרטנר והייתי רץ לבד.


עם הזמן שמתי לב שהתוצאות שלי מושפעות ממי שאני רץ לידו. גיליתי שאם אני רץ עם גולדמן אני משיג תוצאות מהירות יותר מאשר אם אני רץ לבד או אם אני רץ עם זימן. לאו דווקא הייתי מנצח את גולדמן. להפך, לרוב הייתי רואה את הגב שלו, אבל כנראה שהתחרות עם מישהו מהיר יותר ממני דחפה אותי להוציא תוצאה טובה יותר. או שאולי סתם המורה שלנו להתעמלות לא הייתה טובה בלעצור סטופר. גם יכול להיות.


התובנה הזאת, שתחרות דוחפת אותך לתוצאה טובה יותר, ליוותה אותי במשך החיים ועזרה גם לעצב חלקים נוספים בתפיסות העולם שלי. עם השנים גיליתי אסכולות שלמות שמתבססות על התובנה הזו, שמקדשות אותה, שחושבות שהן רשמו עליה פטנט. עם השנים גיליתי שהתובנה הזו כבר חלחלה לכל המחוזות בחיינו. המשפחתיים, האקדמיים, הכלכליים, הספורטיבים.


זו הסיבה שקצת מפתיע אותי שהדיון בתובנה הזו קצת חסר לי בדיון האינסופי והמתיש על גדולתו של לברון ג'יימס לעומת מייקל ג'ורדן.




הדיון הזה כבר מיצה את עצמו בכל כך הרבה רמות מבחינתי. כבר נכתבו כל כך הרבה מילים והוקלטו כל כך הרבה פודקאסטים ונאמרו כל כך הרבה מילים על ההשוואה בין השניים הללו שכבר אני יכול לצפות מראש את כל הטיעונים. הסקים בייליסים של העולם יגידו שג'ורדן עשה 6 מ-6 בפיינלס, והבריאן ווינדהורסטים של העולם יגידו שזה לא מדד מתאים לקביעת מיהו ה-GOAT ושצריך להסתכל על תיק העבודות המלא של הקריירה של שניהם. והסטיבן איי.סמית'ים של העולם יגידו משהו מטומטם. והביל סימונסים של העולם יתנו אנלוגיה מגניבה שתגרום לכולנו להעריך מחדש את ג'ורדן. ואז יעשו את אותו דבר כדי לגרום לכולנו להעריך את לברון. ואז זאק לואו יזכיר את גמר 2011 ואת המשמעות שלו בכל הדיון. ובסופו של דבר אחרי כל הדיבורים הללו, זה יתכנס לכדי החלטה שהיא ערבוביה של נתונים ורגש. כי בספורט מסתבר שאי אפשר לנתק בין השניים.


מי שהתרגש יותר מלברון ימצא את הטיעונים לטובת לברון ומי שהתרגש יותר מג'ורדן ימצא את הטיעונים לטובת ג'ורדן. יש מספיק טיעונים לכאן ולכאן. בסופו של דבר, הבחירה שלך בדיון של ג'ורדן מול לברון אומרת יותר עליך מאשר שהיא אומרת על ג'ורדן או לברון. שניהם גדולים ושניהם היסטוריים, בצורות קצת שונות.


עבורי אישית אף אחד לא יהיה גדול יותר מג'ורדן. כתבתי על זה בזמן "הריקוד האחרון", שהוסיף עוד שכבת בטון לחומה הבצורה שהיא הקונצנזוס סביב המקום של מייקל ג'ורדן כשחקן כדורסל הכי גדול בכל הזמנים. ההישגים של ג'ורדן בשילוב עם ההשראה שספגתי ממנו לאורך החיים לעד יהפכו אותו לגדול מכולם בעיניי. אני מבין שלא כולם חושבים ככה. אני מבין שיכול להיות שיש לי הטיות מסוימות בגלל הדרך בה המח שלי זוכר את ג'ורדן. אני מבין גם שלאנשים אחרים יש הטיות אחרות.

ככל שצללתי יותר ויותר בתוך מחילת הארנב הזו, שכבר צללתי אליה כל כך הרבה פעמים בחיים, חשבתי לעצמי שלא מדובר מספיק על אחת ההטיות במחילה הזו. לא מדובר מספיק על אפקט התחרותיות. לא מדובר עליו במובן שבו לג'ורדן לא הייתה באמת תחרות על התואר השחקן הכי גדול בכל הזמנים בערך מאז עונת 92/93.


אחרי האליפות השלישית שלו, שבאה שנה אחרי הדרים טים, ג'ורדן כבר נתפס כשחקן הכי גדול בכל הזמנים. הוא השיג את מה שמג'יק ובירד לא השיגו (ת'ריפיט). הוא היה במעמד אחר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של הכדורסל. לא היה לו עוד לאן להתקדם בדיון הזה. לא היה לו את העומרי גולדמן שלו.


זה היה שיקול בהחלטה שלו לפרוש. מעבר למוות של אביו שהשפיע עליו עמוקות, לג'ורדן לא הייתה מוטיבציה להמשיך לשחק כדורסל. הוא כבר הוכיח את כל מה שהוא יכול להוכיח. הוא כבר הראה שהוא הבן אנוש הכי טוב עם כדור ביד. למה להמשיך לעשות את זה?


"כשאני מאבד את תחושת המוטיבציה ואת הצורך להוכיח משהו כשחקן כדורסל, זה הזמן עבורי לזוז מהמשחק". אלו היו המילים של ג'ורדן כשהודיע על הפרישה הראשונה שלו.


למרות המילים הללו ולמרות שמעמד ה-GOAT שלו היה יחסית מבוסס, ג'ורדן חזר לשחק אחרי שנה וחצי. האם הוא היה פשוט היה צריך הפסקה מהמשחק כדי לאגור כוחות? האם הוא היה צריך לעשות ריסטארט לחיים שלו בגלל המוות של אביו? כנראה שהאמת היא איפשהו באמצע, אבל ג'ורדן חזר והמשיך לשחות בתוך אוקיינוס ענק של גדולה, שבו הוא שחה לבד. והשיג עוד אליפות עם המאזן הכי טוב בעונה הרגילה (בזמנו). ואז עוד אחת עם משחק המחלה. ואז עוד אחת, אחרונה חביבה, עם 41 השניות הקסומות האחרונות בגיים 6.





ג'ורדן התחרה בעיקר בעצמו בשלב הזה. כמובן שפייטון וסטוקטון ומאלון היו יריבים ראויים, אבל ג'ורדן יכל להפסיד והוא עדיין היה נזכר כגדול מכולם. הוא עדיין היה שומר על מעמדו כמייקל ג'ורדן.


(אני חושב שהכבוד הכי גדול לג'ורדן הוא שמשתמשים בשם שלו כדי לתאר את הטוב ביותר בתחום מסוים. תחשבו על זה רגע).


ללברון ג'יימס לא הייתה את הפריווילגיה לשחות לבד באוקיינוס. תמיד הדג הענק הזה משיקאגו היה שם. והוא תמיד יהיה שם. ואי אפשר להתעלם מזה שזה עיצב את הקריירה של לברון ודחף אותו לתוצאות טובות יותר. אי אפשר להתעלם מזה שלברון כנראה לא היה שומר על כושר פסיכי כשהוא אוטוטו בן 36 כשכבר יש לו 3 אליפויות, כולל אחת האליפויות האייקוניות בכל הזמנים עם אחד המהלכים הגדולים בכל הזמנים. בעולם ללא ג'ורדן הוא כנראה לא היה מרגיש צורך לעשות את זה. אבל בעולם ללא ג'ורדן הוא גם כנראה לא היה משיג את כל מה שהשיג. הנוכחות של ג'ורדן באוקיינוס גרמה ללברון לשחות למקומות שהוא כנראה לא היה מגיע אליהם לבדו.




יום אחד יהיה שחקן גדול יותר ממייקל ג'ורדן. יעבור מספיק זמן וישתנו מספיק חוקים ויבוא שחקן מספיק גדול והחומה הבצורה של ג'ורדן תקרוס בעקבות עייפות הזמן והחומר. באיזשהו שלב, ג'ורדן יהפוך להיות הולוגרמה של גדולה מעידן אחר, מזמן אחר. כמו ביל ראסל. הפער הדורי יעשה את שלו.


אבל זה עדיין לא יכול לקרות עכשיו. לברון לא יכול לעשות את זה בעיניי. הוא לא יכול לעשות את זה כי כל הקריירה שלו התייחסנו אליו כמי שצריך למלא את הואקום של ג'ורדן ולא מי שאמור לייצר משהו חדש משלו. במציאות הזו הוא תמיד ימדד אל מול ג'ורדן. הוא תמיד יהיה X אחוז מג'ורדן. זו הברכה והקללה של הקריירה של לברון. מצד אחד, הסטנדרט של ג'ורדן דחף אותו להעלות את הסטנדרט שלו ולהביא אותו לעומקים באוקיינוס שאף אחד לא הגיע אליהם. מצד שני, כל עוד הוא נמדד מול ג'ורדן אי אפשר להעריך בצורה מלאה את הגדולה שלו עצמו.


וזו כנראה הטרגדיה הכי גדולה בדיון הזה. שבתוך הצורך האובססיבי שלנו להשוות בין ג'ורדן ללברון בעזרת כלים היפותטיים ותרגילים מחשבתיים חוצי זמן ומרחב, אנחנו מפספסים קצת את ההווה. אנחנו עסוקים מדי להשוות ולא בלהעריך. אנחנו עסוקים מדי בלהכתיר כוכבים חדשים ולא בלהעריך את הכוכב הקיים. ג'ימי באטלר נתן משחק 5 מדהים ובמשחק 6 שבק חיים. לברון ג'יימס נתן משחק 5 לפנתיאון ובא שוב במשחק 6 והשיג טריפל דאבל עם 28 נק'. זה ההבדל אין א נאטשל.


הוא לא יהיה ג'ורדן, והוא גם לא צריך להיות ג'ורדן. הוא לברון. הוא כנראה קיבל השראה מג'ורדן והוא אולי רוצה להיות גדול יותר מג'ורדן, אבל הוא מייצג גדולה מסוג אחר. גדולה של עקביות (כמו של פדרר ונדאל שכבר נדמה שהם 20 שנה בטופ של הענף שלהם). גדולה של התפתחות (תסתכלו על משחקים של לברון מהקדנציה הראשונה בקליבלנד או מתחילת התקופה בהיט ותראו את הבדל העצום במשחק שלו). גדולה אחרת. King Lebron James the 1st of His Name. Not the 2nd Michael Jordan.


הוא רשמית השחקן הכי גדול מאז ג'ורדן, מעבר לקובי ולשאק ולדאנקן. עכשיו מעניין אותי לגלות אם ללוקה וליאניס יהיה משהו להגיד בנידון.

367 צפיות

©2018 by Feel NBA. Proudly created with Wix.com