רובין ובאטמן

למרות הפגמים הברורים שלהם, הבאקס נמצאים הכי קרוב שהם היו לאליפות מאז ימי קארים עבדול ג'אבאר. יאניס אנטטוקונמפו הוא הכוכב הראשי של ההצגה, אבל כריס מידלטון מוכיח בפלייאוף הזה שהוא גו-טו-גאי ייחודי, כזה שיודע להוריד את העומס מיאניס, ובכך להפוך אותו למסוכן יותר.

בקיץ 2013, קצת אחרי שהבאקס בחרו ביאניס אנטטוקונמפו בבחירה ה-15 בדראפט, הם עשו טרייד. כמעט בכל טרייד בליגה מעורבים מספר שחקנים, אבל כל טרייד בדרך כלל מקבל שם קליט לפי השחקן הבכיר שעובר בטרייד. כולנו זוכרים את הטרייד על הארדן ב-2012 או את הטרייד על כריס פול ב-2017 או (שוב) את הטרייד על הארדן במהלך העונה הנוכחית.

לטרייד ההוא קראו הטרייד על ברנדון ג'נינגס. הרכז התזזיתי של הבאקס עבר לפיסטונס שחיפשו לבנות את עצמם בצורה הכי אנטי-אנליטיקס שיש (הם החתימו גם את ג'וש סמית' על חוזה גדול באותו קיץ, לצד אנדרה דראמונד וגרג מונרו) ובתמורה הפיסטונס שלחו בחזרה את ברנדון נייט, סלאבה קראבסטוב ואחד, כריס מידלטון.

מידלטון בדיוק סיים את העונה הראשונה שלו בליגה, אחרי שנבחר ע"י דטרויט בבחירה ה-39. את חלק מעונת הרוקי שלו הוא בילה בכלל בדי-ליג ובסך הכל הוא שיחק 27 משחקים בדטרויט, בהם לא בלט יותר מדי. הוא היה ספיח בטרייד הזה. שם רק כדי שהמשכורות יסתדרו.

8 שנים אחר כך, מידלטון הוא הגו-טו-גאי במאני-טיים של הפייבוריטית לזכות באליפות המזרח.

המסע הייחודי של מידלטון לטייטל הלא טריוויאלי הזה מקבל טוויסט נוסף משום שבמקרה של מידלטון השחקן הכי טוב בקבוצה שלו - יאניס - הוא לא בדיוק שחקן שאפשר לתת לו את הכדור ברבע האחרון ולצפות ממנו לייצר נקודות. בפלייאוף הזה בכל פעם שיאניס הולך לבידוד הוא מייצר 0.93 נק' פר פוזשן. זה פחות טוב מדווין בוקר ורחוק מאוד מהמספרים של קווין דוראנט, דונובן מיצ'ל וקוואי לאונרד. תוסיפו לזה את האחוזים הבעייתיים שלו מהעונשין וקיבלתם שחקן שלא אופטימלי לתת לו את הכדור בקלאץ'.

המציאות הזו הופכת את התפקיד של מידלטון לייחודי יותר. הוא לא יכול להיות השחקן השני הכי טוב בקונטנדרית כמו שסקוטי פיפן היה בשביל מייקל ג'ורדן, אול-אראונד פלייר שעושה הכל בהגנה, ממלא את הואקום בהתקפה ומפנה את הדרך לאלוהים ברגעי האמת. הוא צריך להיות השחקן השני הכי טוב בקונטנדרית כמו שקובי ברייאנט היה בשביל שאקיל אוניל, כזה שיכול לקחת על עצמו את המשחק בדקות האחרונות. רובין מסוג מיוחד מאוד.

לאורך השנים התפקיד הזה היה נראה גדול בכמה מידות על מידלטון, אבל בפלייאוף הזה נראה שהוא מתחיל להתרגל אליו. זה היה תהליך איטי, הדרגתי, כזה שעדיין לא הסתיים, אבל אחרי ההצגה שלו במשחק 3 מול אטלנטה (38 נק' ב-15 מ-26 מהשדה, 11 ריב' ו-7 אס', כולל 20 נק' גדולות ברבע האחרון) אפשר לדבר על מידלטון ברצינות כשחקן כזה, כשחקן השני הכי טוב בקונטנדרית שמסוגל להשתלט על המשחק ברגעים המכריעים.

על אף אינפלציית הסטטיסטיקות בפלייאוף האחרון, בסך הכל היו 6 משחקים בלבד של שחקנים שהשיגו לפחות 35 נק' עם 10+ ריב' ב-55% מהשדה ומעלה. אחרי משחק 3, מידלטון הוא היחיד שיש לו 2 משחקים כאלו. זה אמנם נתון יחסית אנקדוטלי אבל הוא מצביע על הגיוון והיעילות של מידלטון, ולא פחות חשוב, על כך שהוא מסוגל לעשות את זה לא רק פעם אחת.

עד הפלייאוף הקודם למידלטון לא היה אף משחק פלייאוף ענק. הייתה לו אחלה סדרה מול בוסטון ב-2018, אבל זה היה בסיבוב הראשון ומילווקי בסופו של דבר הודחה ב-7 משחקים. הוא אף פעם לא הוכיח את עצמו כשחקן גדול בפלייאוף. אם כבר ההפך הוא הנכון. במשחק 3 מול טורונטו ב-2019, משחק שתי ההארכות ששינה את הדינמיקה של הסדרה, מידלטון נתן את אחד המשחקים החלשים בקריירה שלו עם 9 נק' ב-3 מ-16 מהשדה כולל איבוד מכריע בסיום.

הבאקס החתימו אותו בסיום אותו פלייאוף על חוזה קרוב למקסימום, אבל התחושה הייתה שהם החתימו אותו על החוזה הזה כי לא הייתה להם ממש ברירה. אני מניח שאם היינו נותנים וריטסרום לקברניטי הבאקס הם היו אומרים שהם היו מעדיפים גארד יוצר ככוכב משני לצד יאניס ולאו דווקא את מידלטון, אבל זו הייתה האלטרנטיבה היחידה שלהם. אם הם לא היו מחתימים אותו לא היה להם מקום מתחת לתקרה להביא שחקן אחר ברמה שלו. אז מידלטון חתם על 178 מיליון דולר ל-5 שנים והבאקס נותרו עם סימני השאלה.

ואז הגיע משחק 4 מול מיאמי.

הבאקס נתפסו עם המכנסיים למטה מול ההיט בסדרה הזו. יאניס נתקל בקיר מול ההגנה של באם אדבאיו פעם אחר פעם, אריק בלדסו היה מזעזע ומייק בודנהולצר נראה כמו ניצב בהצגה של אריק ספולסטרה. ההיט עלו ל-3-0 והיו בשלים להשלים את הסוויפ במשחק הרביעי. זה היה נראה בלתי נמנע כשיאניס נפצע בחצי הראשון וירד מהפרקט.

אלא שבאותה נקודה משהו קרה אצל מידלטון. כמו ילד שההורים שלו נסעו לחו"ל בפעם הראשונה מידלטון הבין שעכשיו הוא צריך לעשות כביסה ולשטוף כלים. פתאום הוא הבין שללא יאניס הוא חייב לקחת את המשחק על עצמו. הוא התחיל קצת מהוסס, אבל לאט לאט צבר עוד ועוד בטחון, עד שברבע הרביעי ובהארכה הוא קבר כמה ג'אמפרים חסרי רחמים שהכריעו את המשחק. הוא סיים את המשחק עם 36 נק' ושבר את שיא הקריירה שלו בפלייאוף עד אותה נקודה. זה היה הרגע הראשון שלו בפלייאוף.

הבאקס בסופו של דבר הפסידו את הסדרה ב-5 משחקים, אבל בטווח הארוך לסדרה ההיא הייתה השפעה חיובית על הבאקס. זה אפשר למידלטון להתנסות בלהיות גו-טו-גאי, שזה התפקיד שהבאקס זקוקים לו לאור המגבלות הידועות של יאניס.

מידלטון עדיין רחוק מלהיות שחקן שאפשר לתת לו את הכדור ולהתחיל לרדת להגנה כמו KD או קוואי. המספרים שלו בקלאץ' עדיין מצריכים משקפי מגן (36% מהשדה, 22% מהשלוש). אורן לוי השווה באחד הפודקאסטים האחרונים שלנו את מידלטון לפול ג'ורג' במובן שלשניהם יש תקרה גבוהה כשהם קולעים מבחוץ ורצפה נמוכה כשהקליעה לא נכנסת אליהם, השוואה שאני מסכים איתה מאוד.

אבל משחקים כמו משחק 3 נותנים סיבה לאופטימיות שאולי מידלטון כן יכול לעטות את הגלימה הייחודית הזו. בנוסף, יש תחושה שבזכות זה שהוא הפך להיות הגו-טו-גאי של הבאקס בקלאץ', בין אם זה מגובה בהצלחות או לא, זה שחרר משהו אצל יאניס.

לאורך הפלייאוף יאניס מוביל את הבאקס ב-Usage עם 31.8% ומידלטון מאחוריו עם 26.2%. בקלאץ' יאניס נשאר פחות או יותר זהה על 32.2% אבל מידלטון קופץ ל-33.3%. רוב הקפיצה הזו מגיעה על חשבון ג'רו הולידיי (וטוב שכך עם איך שהוא נראה התקפית בפלייאוף הזה) ולמעשה הקפיצה הזו אומרת שיאניס לא צריך להיות היוצר הראשי והבלעדי במאני טיים, וזה מאפשר לבאקס להשתמש בו בצורה יותר סלקטיבית ויעילה.

אחד הנתונים הכי מפתיעים בפלייאוף עד כה הוא שבקלאץ', חוץ מקוואי לאונרד ודונובן מיצ'ל, יאניס הוא השחקן עם האחוזים הכי גבוהים מהשדה (57.9%). והוא השחקן ששיחק עד כה הכי הרבה דקות בקלאץ' בפלייאוף.

כן, זה מדגם קטן (רק 37 דקות ו-19 זריקות), אבל תיזכרו רגע בסל של יאניס על דוראנט בפוסט-אפ בהארכה בגיים 7 או בסלים שלו הלילה מול ההוקס ברבע הרביעי. זה רחוק שנות אור מיאניס המבולבל שראינו בפלייאופים הקודמים, שנתקל שוב ושוב באותו קיר מטאפורי ולא מטאפורי. זה גם תוצר לוואי של ההשתפרות של מידלטון, זה מאפשר להוריד את הפוקוס מיאניס. וזה בדיוק מה שרובין טוב אמור לעשות, לדחוף את באטמן להיות אפילו יותר טוב.

מסביב לבאקס תמיד יש איזושהי עננה של סקפטיות. מייק בודנהולצר עדיין מגיב באיטיות של צב עם דלקת פרקים, יאניס עדיין דופק איירבולים מהעונשין ומידלטון עדיין יכול לקלוע 4 מ-21 במשחק הבא. הכשלונות בפלייאופים האחרונים השאירו כוויות צורבות, וקשה להגיד שאני סומך על הקבוצה הזאת. קשה להגיד שמדובר בקבוצה שעומדת בסטנדרט של אלופה, לפחות לא כזו שהתרגלנו אליה בשנים האחרונות.

אבל אף קבוצה שנותרה בפיינל פור לא עומדת בסטנדרט כזה, ובסופו של דבר הבאקס הנוכחיים העיפו בסוויפ מהדהד את הקבוצה שהשפילה אותם בעונה שעברה, ניצחו את הקבוצה של קווין דוראנט בגיים 7 בחוץ וכעת נמצאים בשליטה מלאה בסדרת גמר המזרח (גם תודות לרגל התועה של השופט שטריי יאנג החליק עליו).

למה שהם לא ילכו עד הסוף בעצם?

מצד אחד, זו עלולה להיות האלופה הכי פגומה בהיסטוריה של ה-NBA. מצד שני, זה גם מה שהופך אותה לכל כך מיוחדת. לכל כך מרתקת. לכל כך אנושית.