לא כתבתי המון זמן. אני חושב שזאת הייתה ההפסקה הכי ארוכה שלקחתי מיצירת תוכן באופן כללי, ומהבלוג בפרט מאז שהוא הוקם אי אז. זה לא היה בטעות. זה היה פסק זמן חצי יזום בגלל שלל אירועים וחוויות שעברתי בשנה האחרונה, אבל יחד עם זאת לא הרגשתי שהליגה מפתה אותי לכתוב עליה. יכול להיות שזו הא-נורמליות של העונה הזו, עם המשחקים נטולי הקהל והדחיות וההיעדרויות, אבל לא הרגשתי שהליגה מספקת סיפורים חדשים. לא הרגשתי את העקצוץ הזה שגורם לי לפתוח גליון וורד חדש, לפתוח עשרות טאבים במחשב ולהתמסר לכתיבה.
הרגשתי חצאי-עקצוצים לפעמים, כאלה שגרמו לי להפעיל את גלגלי המח בנסיון לנתח ולפענח מה המשמעות שלהם, אבל בשלושת החודשים האחרונים זה לא היה מספיק. זה לא היה עקצוץ מלא.
אבל אז חשבתי שאולי כל השברירי-עקצוצים הללו יהיו שווים ביחד עקצוץ שלם. השלם אולי לא יהיה גדול מסכום חלקיו, אבל לא תמיד אנחנו צריכים להיות שלמים. לפעמים אפשר פשוט לכתוב מחשבות רנדומליות שיש לי על הליגה, כאילו אני מקשקש על NBA עם אחי הגדול. אף אחד לא יאסור אותי על זה.
המחשבה הראשונה שלי היא שהקליפרס נכשלו בבניית הקבוצה מסביב לקוואי ופול ג'ורג'.
ההנהלה של הקליפרס עשתה הכל נכון עד הנקודה שהיממה את הליגה בקיץ 2019 כשהמפרשיות החתימו את קוואי לאונרד וביצעו טרייד על פול ג'ורג'. אז קוואי ו-PG היו הפיינלס MVP והמדורג 3 במירוץ ל-MVP של העונה הרגילה. שניים מחמשת שחקני ה-2-way הטובים בליגה.
התחושה הייתה שהקליפרס עשו את רוב העבודה הקשה בדרך לאליפות. הם השיגו את arguably השחקן הכי טוב בליגה וצירפו לו עוד סופרסטאר. התחושה הייתה ש-80% מהדרך שלהם לתואר כבר נסללה.
פלייאוף וחצי אחרי, אפשר להתווכח האם קוואי ו-PG באמת סללו עבור הקליפרס 80% מהדרך. הקליפרס צריכים שקוואי ימלא תפקיד שונה מזה שהוא מילא בטורונטו, ולא בטוח שזה תפקיד שקוואי מסוגל למלא. בעוד בקנדה קוואי רק היה צריך לעלות למגרש ולשחק כדורסל בצורה הכי טובה שיש, בקליפורניה הוא צריך גם למלא את הואקום המנהיגותי של הקליפרס. בטורונטו הואקום הזה נסתם על ידי הנוכחות של קייל לאורי וניק נרס ומארק גאסול וסרג' איבקה, אבל בקליפרס הציפיות בתחום הזה מקוואי הן גבוהות יותר, ולא בטוח שאלו ציפיות ריאליות.
מנגד, ג'ורג' אמנם קולע 24 נק' למשחק כמעט ב-50-40-90 ושיא קריירה באסיסטים, אבל אני צריך לראות את זה בפלייאוף כדי להאמין לזה, בטח אחרי התצוגה הזוועתית שלו בפלייאוף הקודם. בינתיים האינדיקציות המעניינות הן לא מדהימות. ג'ורג' מגיע לקו הכי מעט מאז עונת הפריצה שלו בליגה ב-2012/13 כשהוא זכה בתואר השחקן המשתפר (הרשיתי לעצמי להתעלם מהעונה האבודה שלו ב-2014/15 אחרי ששבר את הרגל). במשחקים צמודים* הוא או לא זורק (רק 12 זריקות ב-25 דקות קלאץ' השנה) או לא קולע (קלע רק 3 מתוך הזריקות הללו).
תחושת האכזבה מקוואי ו-PG היא שרירה וקיימת, ובהחלט יתכן שהנוכחות שלהם לא שווה 80% מהדרך לאליפות, אבל גם אם קוואי ו-PG היו עושים את החלק שלהם, הקליפרס לא קרובים להשלים את ה-20% הנותרים.
התנאי ההכרחי לקבוצה אלופה (למעט מקרי קצה כמו הפיסטונס ב-2004, המאבס ב-2011 או הספרס ב-2014) הוא שחקן טופ 5 + עוד כוכב אחד לפחות לצידו. אבל לכל קבוצה אלופה בהיסטוריה המודרנית של ה-NBA הייתה גם רוטציה עמוקה או וטרנים מנוסים או מאמן על שהפך את החיים של הסופרסטארים לקלים יותר. אצל הקליפרס קשה להגיד שזה המצב. זה מרגיש שמאז שהם הצליחו להביא את קוואי ופול ג'ורג', מגע המידאס שלהם נעלם.
לפתע הם מאבדים את מונטרז הארל ללא תמורה ליריבה השנואה. לפתע הם מחתימים את לוק קנארד על חוזה הזוי ולא מוסבר בלי שהוא שיחק דקה עם הקבוצה. לפתע אתה מסתכל מסביב לקוואי ופול ג'ורג' ולמעט איבקה ואולי קצת פטריק בברלי אין להם אף שחקן שיש לו נסיון פלייאוף מוכח. סליחה, יש להם כאלו שיש להם נסיון פלייאוף שהוכח ככושל (אהמ, לו וויליאמס).
הם לא פתרו את בעיית מוביל הכדור שלהם (עדיין קוואי הוא היוזם הראשי של הרבה יותר מדי מהפוזשנים שלהם) ולא נראה שהם שינו משהו סגנוני במשחק שלהם. זאק לואו ציין באחד הפודקאסטים האחרונים שלו ששלל סטטיסטיקות שאינדיקטיביות לסגנון משחק (כמות מסירות, אסיסטים פוטנציאליים, כמות בידודים וכו') הן כמעט זהות לאלו של העונה שעברה.
יכול להיות שהם עוד יפתרו את זה איכשהו. יכול להיות שיש טרייד שמתבשל שאני לא רואה (כנראה שלא משהו מעניין, כי כל הנכסים של הקליפרס נעולים בכספת של סם פרסטי), אבל זה מרגיש כמו כשלון צורב של הקליפרס לסיים את סלילת הכביש הדמיוני שמסתיים ב-Larry O’Brien City.
במצב העניינים הנוכחי, הקליפרס היא הקבוצה שאני הכי פחות בטוח לגביה מבין חמשת המובילות במערב (ג'אז, סאנס, לייקרס, קליפרס והנאגטס). הם הקבוצה עם הזהות הכי פחות מגובשת ועם סף השבירה הכי נמוך. היה אפשר ממש לחוש את זה בתבוסה שלהם מול המאבס העונה, כשהם פיגרו ב-50 נק' במחצית. זו הקבוצה הכי טובה שאני זוכר בעשור האחרון שאני פשוט לא מאמין בה.
ומילווקי היא מקום שני בדירוג הפיקטיבי הזה. הבאקס התרסקו מגבהים דומים לאלו של הקליפרס בפלייאוף האחרון, ועכשיו מד האמונה בבאקס במאני טיים מגרד את אחוז החסימה.
בעוד אצל הקליפרס אין לנו ספק שקוואי ופול ג'ורג' יכולים לדלבר במאני טיים אבל כנראה שהם סובלים מאיזושהי חרדת ביצועים, אצל הבאקס יש חשש סביב היכולת שלהם בכלל להיות דומיננטיים במאני טיים.
החשש הזה הוא לחלוטין סביר אחרי שראינו את יאניס אנטטוקונמפו נתקע בקיר שנה שנייה ברציפות. עם זאת, השנה יש ניצנים ראשונים של שינוי. לפני שנתיים המובילים בקטגוריות הקלאץ' (דקות, נקודות, הגעות לקו) היו יאניס ואריק בלדסו (כן, אני יודע). בעונה שעברה יאניס היה המוביל המובהק. היה לו usage מופרע לחלוטין (42.3%), רק 5 שחקנים בכל הליגה היו מעורבים יותר בפוזשנים של הקבוצות שלהם ממנו בקלאץ'.
בפלייאוף גילינו שהמספר הזה לא מוצדק. יאניס הוא לא שחקן שאפשר לתת לו את הכדור בדקות האחרונות סטייל כריס פול או לברון ג'יימס ולהיות רגוע. כשההגנות יכולות להתמקד רק בו ובכדור, זה פשוט לא בסט היכולות שלו. העונה יאניס ירד ל-usage של 26.3%, הרחק מהאזור של קיירי ארווינג וזאק לווין ויותר באזור של אנתוני דייוויס וגורדון הייוורד. פחות מוביל כדור, פחות יוזם, אבל זה לאו דווקא אומר שהוא פחות מסוכן. ראינו את הפוטנציאל שלו במהלך המכריע מול הקליפרס.
הירידה ב-usage של יאניס פינתה את הבמה לכריס מידלטון. אחרי ההצגה שלו מול ההיט בגיים 4 (במשחק ללא יאניס) מידלטון מרגיש יותר בנח להיות היוזם הראשי בהתקפה, וזה ניכר בכך שהוא מוביל את הבאקס העונה בדקות, usage וזריקות בקלאץ'.
השאלה היא האם כריס מידלטון עם הכדור בפוזשן מכריע גורם למישהו בברוקלין או בפילדלפיה לפחד. יכול להיות שביחד עם האיום של יאניס כפינישר זה מעורר קצת רגשות מורא בלבבותיהם של סטיב נאש ודוק ריברס, אבל נגלה את זה בפלייאוף. אם התשובה תתברר כשלילית, אני מניח שהבאקס יחפשו לעשות טרייד על מידלטון שיביא להם שחקן שיכול למלא את התפקיד הנורא ספציפי הזה, הרובין משופר משופר, לצד יאניס. אם בכלל נשארה להם תחמושת אחרי ה-over-pay שלהם על ג'רו הולידיי.
בכל מקרה, גם בבסט קייס סנריו שבו , הבאקס יהיו בנחיתות לגבי השאלות עתיקות היומין הבאות – האם יש להם את השחקן הכי טוב על המגרש ב-5 הדקות האחרונות? האם יש להם את השחקן שיכול לייצר לעצמו ולאחרים ברמה הכי גבוהה על המגרש? האם יש להם את השחקן שאני הכי סומך עליו בקלאץ'?
נגיע עוד רגע לברוקלין והתשובה המשולשת שלה, אבל לגבי פילדלפיה אנחנו יודעים שהתשובה שלה היא כן. ג'ואל אמביד הוא השחקן הזה. ג'ואל אמביד הוא הפרונטראנר כרגע ל-MVP של העונה הרגילה, וזה מוזר.
זה מוזר כי התרגלנו כבר לרעיון שאמביד הוא שק מפוצץ בפוטנציאל שלא ימומש במלואו אף פעם, בגלל פציעות, בגלל שחוקי הליגה מוטים לטובת שחקני חוץ, בגלל שביג-מנים זה לא מה שהיה פעם.
אבל הנה, דווקא אחרי ההפסד המשפיל מול הסלטיקס בבועה, אמביד שינה את הנרטיב. הוא קובע שיאי קריירה בנקודות, אחוזים מהשדה, אחוזים מהשלוש, הגעות לקו, אחוזים מהקו וחטיפות, הוא מוביל את הליגה בהגעות לקו, שני בליגה בנקודות, בטופ 10 בפלוס-מינוס, בטופ 6 בריבאונדים ויש לו אימפקט הגנתי עצום - קולעים עליו ב-52.3% באזור הטבעת על 8.6 זר' למשחק, נתון שווה ערך למעשה לרודי גובר (52.1% על 8.1 זר'). אם היינו מסתכלים על כל נתון כזה בנפרד זה לא היה מצדיק התייחסות יותר מדי מיוחדת, אבל השילוב של כל הנתונים הללו ביחד הוא בדיוק החומרים שמהם עשויה עונת MVP.
בנוסף, אמביד מרסק את כל הליגה בפוסט-אפים. מעל 35% מהפוזשנים שלו מסתיימים בפוסט-אפ. אף שחקן בליגה לא קרוב בכלל למספר הזה (הרלוונטי הכי קרוב הוא דאנדרה אייטון עם 27%) ואף אחד לא קרוב ליעילות שלו (1.07 נק' פר פוזשן). הוא השיג את רגע ה-MVP שלו עם השלשה הגדולה מול יוטה רגע לפני האול-סטאר וכעת הוא רק צריך לשמור על ההובלה.
התואר הזה הוא של אמביד להפסיד כרגע, וזה יבוא על חשבון לברון. זה קצת מוזר שלברון לא יזכה בתואר העונה, בעיקר כי התחושה היא שהוא הרוויח עוד תואר כזה. שמגיע לו איזשהו סוג של פרס מפעל חיים על כל הרגעים המופלאים שלו בעשור האחרון, אבל האמת היא שרוב הרגעים הללו הגיעו בפלייאוף. הסדרה ההירואית שלו מול גולדן סטייט ב-2015, הפלייאוף הפסיכי שלו ב-2018, האליפויות מן הסתם והתחושה הכללית שאין שחקן שאתה יותר רוצה לתת לו את השליטה על הקבוצה שלך בפלייאוף.
בעונה הרגילה לברון עדיין מדהים, אבל בכל עונה באמת היה מישהו שהגיע לו יותר. בין אם זה דוראנט ב-2014 או קרי בשנתיים שלאחר מכן. ב-2017 הוא לא היה חלק מהקרב המשולש בין ווסטברוק, הארדן וקוואי, ב-2018 אי אפשר היה לא לתת את זה להארדן. בשנתיים האחרונות יאניס פשוט היה טוב יותר ממנו ושיחק בקבוצה עם מאזן טוב יותר, ונראה שזה גם הולך להיות המצב עם אמביד העונה.
השאלה היא למה שללברון יהיה כל כך אכפת מהתואר הזה. יש לו כבר ארבעה תארי MVP. רק לקארים עבדול ג'אבאר (6), מייקל ג'ורדן (5) וביל ראסל (5) יש יותר ממנו. האם השוויון מול מייקל באמת כל כך חשוב?
לדיון האינטרנטי האינסופי הזה זה מן הסתם חשוב, אבל השאלה היא האם זה באמת חשוב ללברון. האם הרוח משיקאגו תמשיך לרדוף אותו?
המחשבה הגדולה הבאה חייבת להיות על הנטס והניסוי החסר-תקדים שהם רוקחים. לכל אורך תולדות הליגה למדנו שהתקפה מנצחת משחקים, אבל הגנה לוקחת אליפויות. ההיסטוריונים של הליגה הרי לימדו אותנו שהגנה זה הבסיס לאליפויות ולאורך שנים זה באמת היה נכון. לאלופות בדרך כלל היה דירוג הגנתי גבוה יותר מדירוג התקפי בעונה הרגילה.
בשנות ה-2000 האלופה הממוצעת הייתה בערך במקום ה-7 ביעילות התקפית ובמקום ה-4 בדירוג הגנתי. בעשור האחרון הטרנד השתנה והדירוג ההתקפי של האלופות הפך להיות גבוה יותר מהדירוג ההגנתי. אפשר להוסיף עוד קצת קונטקסט לדיון הזה ולהציף את העובדה שהקבוצה שמדורגת היום במקום ה-1 ביעילות הגנתית (הלייקרס, 106.1 נק' ל-100 פוזשנים) הייתה מדורגת אחרונה בליגה ביעילות הגנתית לפני 20 שנה.
זה קשור לשינויי חוקים ולעלייה ביכולת הקליעה ובאנליטיקס, אבל בפשטות, אפשר להגיד שב-NBA של היום התקפה הפכה להיות יותר חשובה מהגנה.
האם הנטס פשוט לוקחים את הלוגיקה הזו לקצה? האם הרעיון של לחבר שלושה שחקני התקפה היסטוריים תחת סטיב נאש ומייק דאנטוני (שניים מהמוחות ההתקפיים הגדולים בהיסטוריה של הליגה) הוא פשוט לעשות אול-אין על הרעיון שהתקפה משמעותית יותר מהגנה היום?
התשובה לשאלה הזאת מרתקת אותי, ואני כבר לא יכול לחכות לראות את הנטס בפלייאוף. מעבר לשאלות הכימיה ומי יקח את הזריקה האחרונה ומי יצטרך לקחת איזשהו צעד אחורה ואיך האגואים יתמודדו עם זה, הניסוי הקיצוני הזה הוא מה שהכי מעניין אותי בעלילה של הנטס העונה.
יש עוד כל מיני מחשבות רנדומליות שיש לי, כמו למשל שאני ממש אוהב את פיניקס או שניו אורלינס היא קבוצה מקוללת או שעדיין סופר מוקדם כדי להילחץ ממה שקורה עם דני אבדיה, אבל אני חושב שהן לא מספיק מעקצצות לי או לא מספיק מקוריות בשביל שאני אמשיך להתעלל במקלדת שלי. נשאיר משהו לפעם הבאה.
*5 דקות אחרונות של משחקים עם הפרש 5 ומטה