הקונפליקט

לפני משהו כמו 6-7 שנים נתקלתי לראשונה בהרצאה של פרופ' דן בן דוד. להרצאה קוראים "מדינת ישראל והאיום מבפנים" ובן דוד מתאר שם בפחות מחצי שעה בצורה די קוהרנטית את המגמות הדמוגרפיות במדינת ישראל ואת ההשלכות ארוכות הטווח שלהן. אני ממש זוכר את עצמי יושב בדירה שלי בשכונת רמות בבאר שבע ועוצר את הוידאו כדי לחזור אחורה ולראות שוב את הנתונים כי הם היו כל כך מדהימים ומזעזעים.

בן דוד תיאר שם הרבה דברים, אבל מה שהכי תפס אותי זה איך כמעט 50% מהילדים במערכת חינוך מקבלים חינוך של מדינת עולם שלישי ואיך החלק הזה באוכלוסיה רק הולך וגדל. בשלב הזה, בן דוד העלה את התהיה איך אפשר לשמור על מדינה עם רמת חיים גבוהה וכלכלה משגשגת כשרוב האוכלוסיה במדינה לא מקבלת את הכלים להתחרות במשק מודרני.

במילים אחרות, איך אפשר להיות מדינת עולם ראשון עם אוכלוסיה של עולם שלישי?

ההרצאה הזאת פוצצה לי את המח ולמעשה הבהירה לי שהויכוחים המסורתיים שלנו בין ימין לשמאל הם כמעט חסרי חשיבות ביחס לבעיה הזו. זה העסיק אותי והטריד אותי. כתבתי על זה פוסטים ודיברתי על זה בכל הזדמנות שיכלתי, אבל מהר מאוד הבנתי שיכולת השינוי שלי היא מאוד קטנה ושהתסכול שנוצר לי מהעיסוק בזה הוא מאוד גדול. אז התחלתי להדחיק, ולדחוף את ההבנה הזו – שללא שינוי משמעותי בדרך החיים של האוכלוסיה החרדית והאוכלוסיה הערבית מדינת ישראל נמצאת בדרכה לטנקינג אגרסיבי – אל מעמקי התת-מודע.

קשה לתפקד ברמה גבוהה כשההבנה הזו נמצאת אצלך בקדמת התודעה, קשה להנות, קשה להיות. אז שלחתי את המחשבה הזו אל מצולות מוחי. מדי פעם היא קופצת לביקור, עולה מעל פני הקרקע ומטרידה את מנוחתי עד שאני מחזיר אותה עמוק אל מקומה. מלאכת ההדחקה הזו היא לא קלה, יש כל כך הרבה רגעים ביומיום שיכולים להיות טריגר שיגרום למחשבה הזו לצוף. סכר ההדחקה הזה זקוק להרבה מאוד מלט.

להבדיל מיליון מיליוני הבדלות, גם בעולם הספורט יש לי סכרים שאני מתחזק, כאלו שמאפשרים לי להנות מהמשחק בצורה הטהורה שלו, כמו שהיה כשהייתי ילד. אני חושב שסכר ההדחקה המרכזי שאני מתחזק בעולם הספורט הוא ההבנה שספורט מקצועני הוא קודם כל עסק. שמשחק כדורסל בין לברון ג'יימס לקווין דוראנט הוא לא רק אירוע ספורטיבי, אלא גם, ולפעמים בעיקר, אירוע כלכלי.

לרוב אני מצליח לתחזק את הסכר הזה בלי בעיה כי אין קונפליקט בין המימד הספורטיבי למימד הכלכלי. העובדה שה-NBA היא עסק לרוב לא באה על חשבון המוצר שהליגה מוכרת, ואם המוצר שאני צורך הוא מעולה, מה אכפת לי שמי שייצר אותו ירוויח קצת? מה אכפת לי שהדילר שלי מנסה להרוויח עליי אם הוא מוכר לי אחלה חומר? זה מקל מאוד על הסכר להחזיק מעמד.

בשבועות האחרונים, עם המיצוי ההולך וגובר של העונה הרגילה ב-NBA (ובמידה מסוימת גם פיאסקו הסופרליג בעולם הכדורגל), אני מרגיש שמשהו בסכר הזה קצת נסדק. אני מרגיש שהאינטרסים הכלכליים של הליגה זו כבר לא מנת צד תמימה שלא מפריעה לאיכות של המנה העיקרית, אלא זה כבר ממש מקדיח את התבשיל. המוצר פחות טוב. פחות טהור.

"אם אני כנה, זו כנראה העונה הכי לא טהורה של כדורסל שהייתי חלק ממנה" אמר פרד ואנפליט בשבוע שעבר, "זה פחות או יותר הכל סביב העסק השנה בכל רמה. קשה להסתיר את זה עכשיו".

ואנפליט מרגיש את האינטרסים הכלכליים על בשרו בצורה הכי חזקה בליגה משום שהראפטורס למעשה העתיקו את עצמם העונה לטמפה ביי מפאת הקורונה. אמנם יש לי קול קטן במח שאומר 'על מה הוא מתבכיין, הוא מרוויח מעל 20 מיליון דולר בעונה, שיעבור גם לדרום דקוטה אם צריך', אבל לידו יש גם קול בוגר יותר ששואל שאלות מורכבות יותר.

איך אפשר לצפות משחקן להיות בשיאו כשהוא לא נמצא בבית במשך עונה שלמה?

איך אפשר לצפות משחקן שנחת מטיסה ב-3 בלילה וקם ב-8 בבוקר לעשות בדיקת קורונה להיות במיטבו?

איך אפשר להתרכז בכדורסל כשהמציאות מסביב כל כך כאוטית?

התשובה היא שאי אפשר, אבל חייבים. חייבים כי יש יותר מדי כסף על השולחן. חייבים לשחק מעל ל-70 משחקים בלו"ז מטורף כי כסף וחייבים להעביר את טורונטו לטמפה ביי כי כסף וחייבים לקיים אול-סטאר למרות שלאף אחד אין חשק כי כסף.

אבל בעוד הליגה מנסה לעשות אופטימיזציה למדד הכסף ולצמצם הפסדים, מדדים אחרים נפגעים. הקבוצות מנסות לשמור על הבריאות של השחקנים שלהם ומרחיבות את ה-load management, כך שסופרסטארים משחקים פחות משחקים ופחות דקות. בפוסט הקודם כתבתי על כך שהאולסטארים של העונה שיחקו העונה רק 84% מהמשחקים, לעומת ממוצע של 88% ב-5 העונות הקודמות. גם במשחקים שכן משחקים בהם הסופרסטארים נראה שרמת המחויבות לא בשיאה. המשחק הלילה בין פילדלפיה למילווקי היה אמור להיות משחק ענק לקראת מפגש פוטנציאלי בפלייאוף, בפועל הוא היה די משמים.

כתוצאה מכך ומהתחלופה הרבה בסגלים בשנים האחרונות הרבה מאוד קונטנדריות הולכות להגיע לפלייאוף כשההרכב החזק שלהן כמעט ולא שיחק ביחד, בטח שלא בפלייאוף (ברוקלין, קליפרס, מילווקי, לייקרס). קייל קוזמה אמר השבוע כי "אנחנו לא באמת יודעים איך נראה ההרכב שלנו שיסגור משחקים".

הליגה אולי תנצח בשן ועין את הקרב הכלכלי, אבל יכול מאוד להיות שהיא תפסיד בקרב לא פחות חשוב.

עם זאת, קשה לי להטיל את האשמה על אדם סילבר. לא הייתה לו יכולת לקבל החלטה שהיא נכונה ב-100% בשנה האחרונה. אם הייתה כזו, אני מניח שהוא היה עושה את זה, כפי שהוא עשה עד כה בקדנציה שלו. אלא שבעונה הזו, עם השלכות הקורונה והכסף שעמד על השולחן, הוא היה צריך לקבל החלטות קשות. הוא היה צריך לקבל החלטות כאשר מצד אחד הוא עלול לפגוע ברוח הספורטיבית, בטוהר ובאיכות של המשחק, ומצד שני הוא עלול לסכן מיליונים רבים של דולרים.

הבעיה במצבים הללו היא שקשה לנו למדוד מדדים שהם לא דולרים. לפחות לא קל לנו למדוד אותם כמו שקל לנו למדוד דולרים. ירידה באיכות המשחק היא משהו שקשה יותר לכמת מאשר ירידה בהכנסות. ירידה בשביעות רצון של הלקוחות היא משהו הרבה יותר אמורפי מירידה ברווחים. ולפעמים, במרדף שלנו אחרי האופטימיזציה של המדדים שאנחנו יודעים למדוד, אנחנו פוגעים קשות במדדים שאנחנו לא יודעים למדוד.

ה-NBA לא לבד בסירה הזו. הדילמה המוסרית הזו קיימת גם בעולם העסקי. קחו לדוגמא את ה-double charge של טסלה. בסוף מרץ האחרון החלו לצוץ כל מיני דיווחים מלקוחות של טסלה שחייבו אותם פעמיים ושהם לא מצליחים לתפוס את השירות לקוחות של החברה כדי לקבל החזר. תחשבו על זה שקניתם מכונית ב-70 אלף דולר ופתאום יורד לכם מהחשבון 140 אלף. זה די הזוי, ויש סיכוי לא רע שזו סתם טעות של איזה פקיד או מתכנת בטסלה, אבל יש גם סיכוי לא פחות רע שטסלה רצו לנפח את המספרים שלהם כדי לעמוד בתחזיות של סוף רבעון 1 ולכן חייבו את הלקוחות כפול בסוף מרץ והחזירו להם את הכסף באפריל.

יכול להיות שטסלה יעמדו ביעדים הפיננסיים שלהם ב-Q1, אבל כנראה שהם נכשלו ביעדים הרבה יותר בסיסיים, שפשוט קשה לנו יותר למדוד. כשדברים כאלו מתחילים לקרות בתדירות גבוהה, גבוהה מדי, אנחנו צריכים להתחיל לשאול את עצמנו האם המנגנונים הכלכליים שיצרנו משיגים את המטרה או שמא הם רק מעכבים אותנו בדרך לשם. יכול להיות גם שהמדד המרכזי שבן דוד הציג בהרצאה שלו, תוצר לנפש, הוא לאו דווקא המדד שאנחנו צריכים למקסם כדי להשיג את המטרה שלנו.

זה זמן טוב לשאול מה המטרה שלנו בעצם? אושר? בריאות? איכות משחק גבוהה יותר?

תהא התשובה אשר תהא – אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם המדדים שאנחנו מנסים למקסם מקדמים אותנו לעבר המטרה הזו.

זה הקונפליקט הגדול של הליגה כרגע – הכלכלה של הספורט מול הספורט עצמו, העסק מול המשחק – והוא כל כך גדול עד שסכר ההדחקה נפרץ.

יכול להיות שאין משמעות לכך שסכר ההדחקה נפרץ. הוא כבר נפרץ בעבר לא פעם ולא פעמיים. השביתה ב-1999 הייתה שבר גדול בסכר הזה, כאשר האוהדים תפסו את המאבק בין השחקנים לבעלים כמאבק בין מיליונרים למיליארדרים. גם בשביתה של 2012 הייתה תחושה דומה, אבל במקרים הללו היה ברור שיש מאבק כלכלי ושברגע שהוא יסתיים נחזור לשחק כדורסל ולהתמקד בספורט. העונה קורה משהו קצת אחר. הכדורסל משוחק, אבל הפוקוס לא עליו, וזו תחושה די מוזרה.

האם הליגה תיענש על כך? בכלל לא בטוח, כמו שטסלה לא ממש נענשת על התרגילים הסמי-מלוכלכים שלה. יש כל כך הרבה כשרון בליגה שיכול להיות שזה פשוט יפתור את הקונפליקט, אבל אי אפשר להתעלם מקיומו של הקונפליקט הזה ומכך שהוא הכי מורגש שהוא היה בעשור האחרון.