• yuvaloz55

תעודת שליש

עודכן: 20 בדצמ׳ 2021

בדרך כלל אחרי שאני לא כותב הרבה זמן אני פותח בכמה פסקאות שמסבירות ומתרצות למה עבר כל כך הרבה זמן מאז הפוסט האחרון, אבל עכשיו אין לי כח לזה, פשוט בא לי לכתוב על NBA ולהעניק תארים וירטואליים על השליש הראשון של העונה.


Ready, set, go.


הפתעת העונה – קליבלנד קאבלירס

כשהתחלתי לחשוב על הפוסט הזה ידעתי שהקאבס יהיו הפתעת העונה. מאז הם כבר מתחילים להיראות יותר כמו הפתעת העשור.


נכון לכתיבת שורות אלו, לקאבס יש את הנט רייטינג הרביעי בטיבו בליגה (5.3+) והכי טוב במזרח. יש להם מאזן 12-18 (4 בטיבו במזרח) מול הלו"ז ה-3 הכי קשה בליגה והם בקצב של 54 נצחונות בעונה, קצב שיבטיח להם יתרון ביתיות בפלייאוף.


זה מטורף בהתחשב בזה שלפני העונה הבסט-קייס-סנריו של הקאבס היה להתפלח לפליי-אין. האובר-אנדר לנצחונות של הקאבס ערב פתיחת העונה היה 26.5. היו רק 3 קבוצות עם אובר-אנדר נמוך יותר. היום יש רק 3 קבוצות טובות יותר מהם בנט רייטינג. אני לא זוכר הרבה קבוצות יותר אביצ'בריות בשנים האחרונות.


המוח שלי מקפיץ לי את הסאנס של 2013/14, שכולם ציפו שיעלו על הטנק בשביל אנדרו וויגינס אבל איכשהו ניצחו 48 משחקים וכמעט עלו לפלייאוף. ההוקס של 2014/15 הם גם מועמדת בכירה מאוד לתואר הזה, ואפשר להוסיף לרשימה ההיפוטתית הזו גם את הניקס של העונה שעברה או את בוסטון של בראד סטיבנס ואייזיאה תומאס, אבל אין ספק שהקאבס של העונה הם סיפור הצלחה לא פחות מרשים מכל אלו.


וכמו כל הצלחה, יש לה אבות רבים וקצת קשה להפריד ולכמת את ההשפעה של כל אחד.


החשוד המיידי הוא דאריוס גארלנד, שעשה קפיצת מדרגה העונה, במיוחד אחרי שקולין סקסטון נפצע. עד אז היו לו ממוצעים יפים של 15.4 נק' ב-47.6% מהשדה ביחד עם 7.6 אס' על 4.0 איב'. את כל זה הוא עשה עם usage של 21.9%. מאז שסקסטון נפצע גארלנד קיבל את המפתחות והפך להיות הרכז דה-פקטו, וזה יושב עליו מצוין. ה-usage שלו עלה ל-26.6% והוא קולע 20.7 נק' ב-46.4% ביחד עם 7.3 אס' על 3.7 איב'.




ב-day job שלי אני, בין היתר, מנטר פאנלים של מוצרים באינטרנט (פאנל יעני funnel, לא פאנל של הרצפה). כמה אנשים שדרגו לחבילת פרימיום מתוך כלל האנשים שנרשמו לאפליקציה נגיד. או כמה אנשים לחצו על כפתור מסוים מתוך כלל האנשים שהגיעו לעמוד.


בעולמות הללו יש שני מרכיבים עיקריים – כמות המבקרים ב-funnel וה-conversion rate. ככל שיהיו יותר מבקרים יהיו לי כנראה יותר יוזרים שישלימו את ה-funnel, אבל זה בדרך כלל בא על חשבון ה-conversion rate. זה לא בעיה להביא עוד יוזרים לעמוד שלך, זאת בעיה להביא יוזרים איכותיים. כשזה קורה, וגם כמות המבקרים עולה וגם ה-conversion rate עולה, או לפחות לא נפגע, זה מרגיש כמו קסם. כמו מכרה זהב שהתגלה.


במקרה של גארלנד זה מה שקורה. ה-usage שלו (כמות המבקרים) עלה אבל היעילות שלו (ה-conversion rate) לא נפגעה. קשה לי לחשוב על הסבר כמותי טוב יותר להתפרצות של כוכב. וקשה לי לראות איך גארלנד לא יקבל הופעה ראשונה באולסטאר העונה ואולי גם קולות לתואר השחקן המשתפר של העונה.


הקטע הוא שחוץ מגארלנד יש עוד לפחות 3 חשודים בכירים מאוד בהצלחה של הקאבס העונה. ג'ארט אלן מראה שהוא שווה את ה-100 מיליון דולר שהקאבס נתנו לו בקיץ עם העונה היחידה בהיסטוריה המודרנית של 16+ נק' ב-70% ומעלה מהשדה. בתחילת הקריירה שלו אלן נתפס כדאנדרה ג'ורדן משופר, עם הרים-פרוטקשן וחוסר היכולת לאיים על הסל ממרחק של יותר מנגיחה, אבל בניגוד ל-DJ (שימיו בליגה ספורים עם איך שהוא נראה בלייקרס) הוא הוסיף עוד אלמנטים למשחק שלו. דבר ראשון, העונשין שלו לא רע בכלל לביג-מן (71.4%) והעונה הוא הוסיף משחק פוסט לא רע בכלל העונה לארסנל שלו בהתקפה (1.1 נק' פר פוזשן). גם הוא מועמד חזק לאולסטאר במזרח.



אבל הוא אפילו לא הביג-מן הכי מעניין באוהיו. התואר הזה שייך לאוון מובלי, אחד הרוקיז הכי מרשימים שאני זוכר, בטח בצד ההגנתי. מובלי הוא מהביג-מנים הנדירים שיכול גם להזיז את הרגליים ולשמור על שחקני חוץ וגם להגן על הטבעת באפקטיביות (52.2% על 7.1 זר', מאז עונת הרוקי של ג'ואל אמביד לא היה רוקי שהגן על הטבעת כל כך טוב בווליום כל כך גבוה). ביחד עם הרים-פרוטקשן של אלן לקאבס יש את ההגנה הכי טובה בצבע. זו התשתית של ההגנה השנייה הטיבה בליגה כיום.


על כל אלו מנצח ג'יי.בי. ביקרסטף. אחרי כמה קדנציות לא זכירות במיוחד ביוסטון ובממפיס ביקרסטף מצא את מקומו בקליבלנד. כבר בתחילת העונה שעברה היה אפשר לראות ניצוצות של כדורסל מדויק אצל הקאבס, אבל אז הגיע הטרייד על אלן שהוציא את הקבוצה מאיזון. העונה כבר אי אפשר להתעלם מכך שהקאבס פשוט קבוצת כדורסל טובה. כל שחקן יודע את התפקיד שלו, כל אחד יודע איפה החברים שלו נמצאים. הכל נעשה בחדות, במהירות, בבטחון. תראו את המהלך הזה פה למטה.



אחת הבעיות עם ההרכב הגבוה של הקאבס זה הריווח (קואץ' ניק מדבר על זה קצת בסרטון הנהדר הזה), אבל במהלך הזה ביקרסטאף מוצא לזה פתרון אלגנטי. מובלי ואלן חוסמים לגארלנד ביחד והצבע נשאר פנוי. הגבוהים של מיאמי יוצאים לגארלנד כי הוא הוכיח שהוא יכול להיות איום אוף-דה-דריבל (וגם כי ההגנה של מיאמי לפעמים קצת יותר מדי אגרסיבית), אלן חותך לצבע ודאנקן רובינסון מחכה לו שם. אלן יודע שמארקנן יהיה פנוי בפינה ומעביר לו את הכדור. שח-מט.


לחמישייה הפותחת של הקאבס מאז הפציעה של סקסטון (גארלנד, אייזק אוקורו, מארקנן, מובלי, אלן) יש נט רייטינג של 15.2+ ב-140 דקות. רק 3 הרכבים ברחבי הליגה מעמידים נט רייטינג טוב יותר - החמישייה הפותחת של הבאקס, החמישייה הפותחת של ההוקס כשבוגדן בוגדנוביץ' בריא ו...החמישייה הפותחת של מינסוטה (פטריק בברלי, דאנג'לו ראסל, אנתוני אדוארדס, ג'ארד ונדרבילט וקארל אנתוני טאונס) שיש להם נט רייטינג דמיוני של 49.6+ ב-127 דקות. אין מספיק מקלדות שיכולות להסביר את הנתון המופרע הזה, אני פשוט מתייחס לזה כרעש סטטיסטי בינתיים.


אבל ההצלחה של הקאבס לא מרגישה כמו סטיית תקן. זה מרגיש כמו סערה מושלמת של צעירים מוכשרים עם פוטנציאל אדיר (גארלנד ומובלי), צעירים מוכשרים שיש להם גם מה להוכיח (גם אלן וגם מארקנן הועברו בטרייד ע"י קבוצות האם שלהם כי הן לא רצו לשלם להם), וטרנים איכותיים (ריקי רוביו וקווין לאב) ומאמן שיודע מה הוא עושה. יכול מאוד להיות שהם יסיימו את העונה עם 2 אולסטארים, רוקי העונה ומאמן העונה.

אחרי הרבה מאוד שנים, יש סיבה טובה לראות כדורסל בקליבלנד שלא קשורה ללברון ג'יימס.


הפסידו בפוטו פיניש: ממפיס בלי ג'א מוראנט (דזמונד ביין!) ושיקאגו בולס (ההייפ קצת נרגע בעקבות הקורונה אבל עדיין פתחו את העונה בצורה מרשימה מאוד)




אכזבת העונה – לוס אנג'לס לייקרס


לפני שנתיים, בעונה הראשונה של לברון ו-AD ביחד בקליפורניה, ללייקרס הייתה את ההגנה השלישית בטיבה בליגה עם התקפה יחסית ממוצעת. הם זכו בסוף העונה הזו באליפות בבועה.


בעונה שעברה הייתה להם את ההגנה הכי טובה בליגה והתקפה יחסית ממוצעת. הם היו בדרך לנצח את פיניקס (הפיינליסטית של המערב בסופו של דבר) עד ש-AD נפצע. אם דייוויס לא נפצע יכול מאוד להיות שהלייקרס לוקחים את הסדרה הזאת, עוברים את דנבר המדוללת וכנראה גם צולחים את הקליפרס ללא קוואי לאונרד בגמר האזורי. אני לא חושב שהם היו לוקחים אליפות, אבל זו עדיין הייתה קבוצה שכששני הסופרסטארים שלה בריאים היא איום על התואר.


אלא שבקיץ הלייקרס החליטו ללכת על מודל אחר. במקום שני כוכבים ורול-פליירס איכותיים שמקיפים אותם הם החליטו ללכת על מודל שלושת הכוכבים ובלי עומק. פעם בדור מגיעה איזה גולדן סטייט כזו שבצירוף מקרים היסטורי מצליחה לחבר ארבעה כוכבים, אבל בגדול אלו שני המודלים של כל קונטנדרית רצינית במילניום הנוכחי חוץ מדאלאס 2011 ופיסטונס 2004. אפשר לנטפק ולהגיד שהספרס לקחו אליפויות לא בדיוק לפי המודל הזה אבל דאנקן, פארקר וג'ינובילי זה ביג-3 לכל דבר, פשוט ביג-3 שנוצר בצורה אורגנית ולא בצורה מלאכותית כמו שהתרגלנו בשנים האחרונות.


אין תשובה חד משמעית איזה מודל עדיף. יש טיעונים לכאן ולכאן ואפשר לנהל דיון עמוק על היתרונות והחסרונות של כל מודל, אבל זה לא העניין כאן. העניין הוא שהלייקרס קודם החליטו שהם משנים מודל ואז חיפשו כוכב שלישי, והכוכב השלישי שהם בחרו (או היחיד שהיה פנוי) הוא ראסל ווסטברוק, שהוא גם כבר לא כל כך כוכב כמו שהוא היה בעבר וגם הוא כנראה הכוכב הכי לא מתאים לשחק ליד לברון ג'יימס. מעבר לכך, בגלל החוזה העצום של ווסטברוק הלייקרס היו צריכים לוותר על שליש מהקבוצה שלהם (קייל קוזמה, קנטוויוס קולדוול פופ, מונטרז הארל ובעקיפים גם דניס שרודר ואלכס קארוסו) ולמלא את שאר הסגל בחוזי מינימום.


כתבתי על זה עוד לפני תחילת העונה והבעתי את החששות שלי, בעיקר בצד ההגנתי שם הלייקרס שנמכו את עצמם מאלכס קארוסו וקנטוויוס קולדוול פופ לווסטברוק ומאליק מונק. אבל עדיין הייתי יחסית מסויג. לברון ג'יימס ואנתוני דייוויס הרי דחפו למהלך הזה, וללברון יש מספיק קרדיט כדי שאני אהיה יחסית מסויג. אולי יש משהו מעבר למה שהעיניים שלי רואות?


אחרי שליש עונה אפשר להגיד בבטחון שלא היה שום דבר מעבר. הלייקרס יותר קרובים לפליי-אין מאשר לקבוצות הבכירות במערב, וזה עוד עם הלו"ז הכי קל בליגה. בעוד ההגנה יחסית התייצבה ועכשיו מדורגת במקום ה-11 בליגה, ההתקפה מדורגת במקום ה-24. אין תקדים לקבוצה שכל כך עמוק לתוך העונה לא הייתה בטופ 10 של אחת הקטגוריות הללו ובסוף העונה הניפה את גביע לארי אובריאן. זה פשוט לא מתכנס.


gif

ווסטברוק היה אמור להיות תעודת הביטוח לפציעה של לברון אבל הקונספציה הזו התנפצה מהר מאוד. ווסטברוק מאבד כדורים ב-17.4% מהפוזשנים שלו. הוא אף פעם לא היה כריס פול בתחום הזה, אבל אפילו בסטנדרטים של ווסטברוק מדובר בשיא שלילי בקריירה שלו (וזה עוד כשה-usage שלו הכי נמוך מאז עונת הסופמור שלו). הקליעה נשארה מפוקפקת כמו שהייתה תמיד ובדקות של ווסטברוק ללא לברון הלייקרס קולעים 103.6 נק' ל-100 פוזשנים, שווה ערך להתקפה ה-29 בליגה.


תמיד ידענו שהדעיכה של ווסטברוק תהיה מכוערת, שקבלת ההחלטות הבעייתית והאלפא-דוגיות שלו יאריכו חיים בעוד לאתלטיות הממגנטת שלו יש תאריך תפוגה. העונה כבר אי אפשר להתעלם מזה. פעם בכמה משחקים ווסטברוק יעשה מהלך שרק ווסטברוק יכול לעשות (כמו הריבאונד התקפה בקלאץ' מול דאלאס השבוע), אבל זה כבר לא מפצה על כל הדברים הרעים שהוא מביא איתו. אנחנו כבר בשלב ה-אלן אייברסון בדטרויט של ווסטברוק.


אבל ווסטברוק הוא לא הבעיה היחידה של הלייקרס. אנתוני דייוויס הוא פשוט לא אותו אנתוני דייוויס (וזה נכתב עוד לפני הפציעה האחרונה שלו). המספרים היבשים לא ממש מראים את זה (למעט האחוזים משלוש שהם כל כך נמוכים שלא נעים לי לכתוב אותם), אבל דרך המספרים ההגנתיים אפשר לראות שדייוויס כבר לא כל כך מפחיד באזור הטבעת. היריבות קולעות מולו ב-62% באזור הטבעת, שזה הנתון הכי גרוע בקריירה שלו (חוץ מעונת 2018/19, העונה האחרונה שלו בפליקנס שבה הוא ניסה אקטיבית לכפות על הפרנצ'ייז להעביר אותו בטרייד). לשם ההשוואה, אלו אחוזים שיותר מזכירים את הרים-פרוטקשן של ניקולה יוקיץ' או מייסון פלאמלי ורחוקים מאוד מהאזור של מיילס טרנר או ג'ארט אלן, שלא לדבר על רודי גובר.



הדעיכה המאוד מורגשת של ווסטברוק והדעיכה הקצת פחות מורגשת של דייוויס מכריחות את הלייקרס לשחוק את לברון. הנט רייטינג שלהם כשהוא על הפרקט הוא 3.7+, לפי cleaning the glass. בלעדיו הם ב-5.6-. פרנק ווגל לא יכול להרשות לעצמו לתת ללברון לנוח אז הוא משחק איתו 37.1 דקות למשחק (3 בליגה והכי הרבה מאז שהוא הגיע ללייקרס). ללברון גם ככה יש קילומטראז' שלא היה מבייש את הדודג' של אל באנדי ועכשיו הוא נדרש ללחוץ על הגז עד הסוף בנובמבר מול סקרמנטו.


הוא עדיין שחקן ענק, גאון אמיתי של כדורסל, אבל גם אצל לברון אפשר לראות תמרורי אזהרה של עייפות החומר. הוא זורק שלשות באותה תדירות שבה הוא מגיע אל הטבעת (37% מהזריקות שלו הן שלשות לעומת 38% מאזור הטבעת). הצעד הראשון שלו כבר לא אקספלוסיבי כמו שהיה והחדירות שלו פחות יעילות. כתוצאה מכך הוא מגיע לקו הכי מעט בקריירה שלו (4.5 זר'). בנוסף, בקלאץ' הוא כבר לא באנקר. אחד הנתונים שאני אוהב להסתכל עליהם הוא כמה ה-eFG% של שחקן מסוים משתנה בקלאץ' לעומת כל המשחק. מדד הגיימריות בקלאץ' נקרא לזה. דווין בוקר נגיד בולט לטובה במדד הזה (eFG של 52.3% לאורך כל המשחק לעומת eFG של 83.3% בקלאץ', אם כי במעט מאוד דקות). לברון יורד מ-eFG של 57.2% ל-43.5% בקלאץ'.


עדיין המספרים שלו הם כאלו ש-99.9% מאוכלוסיית העולם הייתה חותמת עליהם (26, 7 ו-6 ב-50% מהשדה) והוא עדיין שחקן טופ 5 בליגה, אבל לברון הוא כבר לא הזכר אלפא של ה-NBA. חלק מזה זה בגלל father time, אבל הרוב זה בגלל היומרה שלו ושל הלייקרס בטרייד על ווסטברוק.


הטרייד הזה שינה לחלוטין את ה-DNA של הקבוצה וקשה להבין מה בדיוק הנחה את לברון כשהוא דחף למהלך הזה. הרי הוא מבין כדורסל יותר טוב מכולנו, הוא לא ראה את הסימנים? הוא לא ידע שווסטברוק הוא לא מסוג השחקנים שמתאימים לשחק לידו? הוא לא הבין שזה טרייד שמחסל לו את הסיכויים לקחת אליפות?

בעיניי זהו חטא ההיבריס של לברון. במשך כל כך הרבה שנים הוא הצליח לסחוב קבוצות נחותות עם סגלים פגומים לפיינלס. במשך כל כך הרבה שנים הוא היה הצ'יפ לידר למרות שלא תמיד היו לו קלפים טובים, אז הוא כנראה אמר לעצמו שהוא יסתדר כבר, שהוא ימצא דרך לפתור את זה. הייתי רוצה לכתוב שיכול להיות שזה עוד יקרה ושהוא באמת יפתור את זה, אבל המקלדת שלי פשוט מסרבת לשתף פעולה.


הבעיות המבניות של הלייקרס הן לא כאלה שאפשר לפתור תוך כדי העונה והיריבות במערב הן לא בוסטון וטורונטו של 2018. אלא אם כן דייוויס יהפוך להיות פריים דייוויס אני לא רואה את הלייקרס עושים רעש מעבר לסיבוב השני בפלייאוף, וגם זה בהנחה שלברון לא ישפוך מנוע לפני שנגיע לשם.


ולא כתבתי מילה על פרנק ווגל כי אני מרגיש שכבר חפרתי, אני רק אגיד שהוא בטוח לא הבעיה של הקבוצה הזו, אבל נראה שהוא גם לא הפתרון.


הפסידו בפוטו פיניש: הקילוגרמים של לוקה דונצ'יץ' ויכולות המשא ומתן של דריל מורי.



הפייבוריטית לאליפות


הליגה העונה מורכבת מ-4 קבוצות בכירות שקשה מאוד לבחור מהן פייבוריטית. מאחורי הקוורטט הזה יש עוד שורה של קבוצות שיכולות בתסריט מאוד ורוד לדמיין את עצמן הולכות עד הסוף (יוטה, קליפרס, דנבר, לייקרס, פילדלפיה), אבל עבור כל אחת מן הקבוצות הללו אנחנו צריכים לעשות קפיצה לוגית גדולה יחסית כדי להשלים את הפנטזיה.


עבור 4 הקבוצות הללו הפנטזיה היא מוחשית מאוד:

גולדן סטייט תעשו לעצמכם טובה ותראו את הברייקדאון המצוין של בן טיילור על ההגנה של הווריורס. אבל אם אתם עצלנים מדי ורוצים שאני אאמלק לכם אז הווריורס של העונה הם ההגנה הכי טובה בליגה בפער עצום, והם עומדים בקנה אחד (לפחות סטטיסטית) עם קבוצות ההגנה הגדולות של ההיסטוריה המודרנית – הפיסטונס של 2004, הסלטיקס של 2008, הניקס של אמצע הניינטיז.


הוייב סביב הווריורס העונה מרגיש מאוד 2015/16. סטף מתחיל לקבל הכרה מחודשת בדיון על השחקן הכי טוב בעולם, דריימונד נראה כמו פריים דריימונד בהגנה ואפילו אנדרו וויגינס משחק את הכדורסל הכי טוב בקריירה שלו. יש להם את המאזן הטוב בליגה, את הנט רייטינג הטוב בליגה (והכי טוב באופן כללי מאז הנתון של הווריורס ב-2016/17, העונה הראשונה של דוראנט) וכל זה בלי קליי תומפסון שמתחמם על הקווים ועם נכסי דראפט משמעותיים בדמות ג'יימס ווייזמן, ג'ונתן קאמינגה, מוזס מודי וכל הבחירות שלהם (חוץ מ-2024). זה אמור להיות מספיק כדי לסמן אותם כפייבוריטית הבכירה.


אבל כידוע 2015/16 לא הסתיימה עם אליפות. העונה המדהימה ההיא של סטף הסתיימה בנצחון דחוק על הת'אנדר בגמר המערב ובהפסד מול הקאבס בפיינלס. הפיזיות של הפלייאוף הקשתה על סטף להראות את הגאונות שלו. מדד הגיימריות בקלאץ' מאוד לא סימפטי כלפי סטף (יורד מ-56.2% ל-32.4% בקלאץ'). זה מרגיש כמו פרארי שצריכה פתאום לסוע בשטח סלעי. מה מבטיח לנו שזה לא יקרה שוב בפלייאוף בסדרה מול ההגנה הנשכנית של פיניקס או מילווקי?


gif

בפודקאסט האחרון שלנו אורן לוי העלה את הנקודה שהנתון הזה לא מספר את כל הסיפור עבור סטף. הנזק שסטף מייצר לא מוגבל רק לשאלה הבינארית של האם הוא קלע את הזריקה המכרעת או לא. כח המשיכה שלו, המשחק שלו ללא הכדור, הפאניקה שהוא זורע בהגנה, זה מה שהופך את סטף לייחודי, לאו דווקא היכולת שלו להבקיע סל כשצריך במאני טיים. זאת נקודה מבריקה ואני מקנא באורן שהוא עלה עליה, אבל אני חושב שעדיין ברמות הכי גבוהות, מול ההגנות הכי חזקות, סטף יצטרך להבקיע סלים, ובתור מישהו שהמורשת של סטף תמיד נמצאת לנגד עיניו, אני מוטרד מהסיטואציה הזאת.


מעבר לכך, התלות בדריימונד גרין קצת מדאיגה אותי. דריימונד הוא התבלין הסודי של הווריורס. הוא מה שמאפשר להם להנות מהיתרונות של הרכבים נמוכים מבלי לחוות את החסרונות. הגאונות ההגנתית שלו היא באמת היסטורית (ברצינות, תראו את הסרטון של טיילור) והכימיה שלו עם סטף בהתקפה היא ברמה של תאומים סיאמיים. אבל לווריורס אין באמת פלאן בי למקרה בו דריימונד מסתבך בבעיית עבירות או חס וחלילה נפצע. קוון לוני הוא לא שחקן של יותר מ-12 דקות בסדרת פלייאוף וג'יימס ווייזמן הוא החתול של שרדינגר עד שבאמת נראה אותו חוזר לפרקט.


מול 99% מקבוצות הליגה הווריורס יכולים להסתדר עם לוני בסנטר ודריימונד במאני טיים כביג-מן שלהם. אבל מול פיניקס עם דאנדרה אייטון או מילווקי עם יאניס זה יהיה קצת יותר קשה. אייטון פירק את הווריורס בריבאונד התקפה במשחק הראשון בין הקבוצות העונה ואין לווריורס כרגע בסגל פתרון למצ'-אפ הזה חוץ מלמתוח את המגבלות הפיזיות של דריימונד עוד יותר לקצה. זה מרגיש שיש פה טרייד שמחכה לקרות על מיילס טרנר מאינדיאנה, אבל אני לא רואה את הפייסרס (שלא עשו ריבילד בערך מאז שבגין עלה לשלטון) הולכים על unknown quantity כמו ווייזמן. זה כנראה יהיה יותר שחקן משוק הבייאאוט או מישהו שולי יותר סטייל כריס בושה מטורונטו.


ברוקלין – לכאורה הקפיצה הלוגית אצל הנטס היא גם גדולה מאוד. קיירי ארווינג צריך לחזור לפרקט (זה כבר חצי קורה בזכות הקורונה, למרבה האירוניה), ג'יימס הארדן צריך לחזור להיות ג'יימס הארדן (ספק גדול אם זה כבר אי פעם יקרה בהתחשב בגיל ובקילומטראז' של הארדן) וקווין דוראנט צריך לא לקרוס מהעומס שמטיל עליו סטיב נאש (רק 8 שחקנים שיחקו יותר דקות מדוראנט העונה. אף אחד מהשחקנים הללו הוא לא בן 33 ואחרי קרע בגיד האכילס).


יש פה הרבה מאוד משתנים, ובלי קשר, הנטס בינתיים לא ממש מרשימים מול הקבוצות הבכירות של הליגה. הם הקבוצה היחידה מבין הקוורטט הבכיר של הליגה שיש לה מאזן שלילי מול קבוצות עם מאזן חיובי (7-6) והם תלויים יותר מדי בדוראנט.


עכשיו אם יש מישהו שאתה רוצה להיות תלוי בו במשחק כדורסל ב-2021 זה קווין דוראנט. הבן אדם משחק ענף ספורט אחר מכולם. תשעת השחקנים האחרים על הפרקט מזיעים וקופצים ומתרוצצים ולעומתם דוראנט נראה כמו בלרינה שמרקדת לה על המגרש בנינוחות ובקלילות. אני מופתע בכל פעם שזריקה שלו לא נכנסת לסל.


gif

אבל זו אשליה. העליונות של דוראנט היא לא ערובה בטוחה לנצחון. הוא גם יכול להתעייף. מדד הגיימריות שלו בקלאץ' גם כן שלילי (יורד מ-56.8% ל-48.9%) ואני מניח שלכולכם עוברת עכשיו במוח התמונה שלו דופק איירבול מול ג'רו הולידיי בזריקה המכרעת בהארכה בגיים 7 מול מילווקי בעונה שעברה.


יחד עם זאת, אני משום מה מאוד מאמין בנטס. אני חושב שהתקופה הזו עכשיו, ללא קיירי וללא הארדן, היא סוג של ברכה במסווה. זו הזדמנות לשחקנים כמו ניק קלקסטון, ברוס בראון, דייוויד דיוק וקסלר אדוארדס לצבור בטחון כדי בסופו של דבר אולי להיות רלוונטיים בתפקיד מסוים בסדרת פלייאוף. אם שלושת הכוכבים יהיו זמינים בפלייאוף והרוטציה מסביבם תהיה מספיק עבה, אני חושב שהנטס יכולים לנקום את ההפסד בעונה שעברה.


פיניקס – פיניקס היא הקבוצה הכי שלמה בליגה כרגע. אין להם חולשות בהגנה, אין להם חולשות בהתקפה. יש להם רוטציה ארוכה. יש להם קלוזרים אדירים עם בוקר ו-CP3, יש להם מצ'-אפ מעולה מול הווריורס עם אייטון ומיקאל ברידג'ס. יש להם גם חבילת טרייד בקנה שיכולה לחזק אותם (ג'יילן סמית', דריו שאריץ ובחירות דראפט). הם ניצחו 18 משחקים ברצף העונה והם מגיעים אחרי ריצת פלייאוף איכותית בעונה שעברה שבה יאניס היה צריך לתת את אחת ההופעות הגדולות בכל הזמנים כדי למנוע מהם לקחת אליפות.


ועדיין, אני לא מצליח להביא את עצמי לבחור בסאנס. אין לי שום הסבר מתמטי לתופעה הזאת. אין לי שום נתון שיכול להסביר את חוסר היכולת שלי להמר על הסאנס כפייבוריטית לאליפות וככל שאני חושב על זה יותר אני מגיע למסקנה שאני פשוט לא סומך על כריס פול. יש לו אמנם כמה רגעי פלייאוף אלמותיים (הסל על טים דאנקן ב-2015, משחק 6 מול הקליפרס בגמר המערב בעונה שעברה), אבל מצד שני יש לו גם כמה רגעי פלייאוף אכזריים במיוחד (הקריסה מול OKC ב-2014, הבריחה מהכדור ברבע האחרון של משחק 5 מול מילווקי בעונה שעברה).



כריס פול הוא גאון כדורסל אבל הוא מהגאונים האלה שלא תמיד מצליחים להביא את הגאונות שלהם למבחן. הם אלו שתמיד מתבכיינים לבוחנים בסוף שהם צריכים עוד הארכת זמן כי הניסוח של השאלה לא היה ברור או שהיה רעש מבחוץ. כדי לקחת אליפות צריך להביא את השיא שלך לפלייאוף, לא לעונה הרגילה. צריך שתהיה לך התקרה הכי גבוהה, לא הרצפה הכי גבוהה.


מילווקי – לכאורה אין שום סיבה להמר נגד האלופה המכהנת. מידלטון והולידיי מגיעים עם בטחון של אלופים, בובי פורטיס, גרייסון אלן ופט קונאטון נראים כמו רול-פליירס מושלמים מסביבם. יש להם עכשיו גם הזדמנות לתת עוד זמן ריצה לשחקנים כמו ג'ורדן נוורה שאולי יהיו רלוונטיים איכשהו בסדרה. כשהחמישייה הפותחת שלהם בריאה יש להם נט רייטינג רצחני (15.9+ ב-123 דקות). ומעל לכל אלו יש את יאניס, שנראה יותר יאניס מבדרך כלל. הוא פשוט משתלט על משחקים עם האתלטיות המוגזמת שלו והעונה הוא גם נראה יותר מלוטש בפוסט. קשה לחשוב על קבוצה שיש לה מצ'-אפ טוב מול יאניס בשיאו.


מצד שני, המצ'-אפ של הבאקס מול קווין דוראנט והנטס הוא גם כן בעייתי. בעונה שעברה דוראנט כמעט הדיח את הבאקס עם חצי הארדן ושליש בלייק גריפין והעונה אין להם את פי.ג'יי טאקר שיעשה לו קצת חיים קשים. מעבר לכך, ברוק לופז עבר ניתוח בגב ולא ברור מה יהיה מצבו לקראת הפלייאוף והאם הוא יוכל להיות פרודוקטיבי. אם הבאקס צריכים לסמוך על דקות משמעותיות של דמארקוס קאזינס, זה לא סימן טוב.



כל עונה הנרטיבים נכתבים מחדש. זהות האלופה משרטטת מחדש את גבולות הגזרה של הליגה. אחרי האליפות של טורונטו ב-2019 המעמד ההיסטורי של קוואי לאונרד קיבל זריקת בוסטר. ב-2020 לברון שיפר עמדות בקרב האבוד שלו מול מייקל ג'ורדן. ב-2021 יאניס קיבל את הגושפנקא הרשמית של הגדולה שלו.


כל עונה יש לזהות האלופה משקל סגולי משמעותי שמשפיע על הדרך בה אנחנו תופסים את הליגה. העונה יש תחושה שהמשקל הסגולי הוא גדול יותר. אליפות העונה תהיה משמעותית מאוד למורשת של סטף קרי. היא גם תהיה משמעותית מאוד לנרטיב של קווין דוראנט. היא תהיה משמעותית לא פחות עבור יאניס, שיכול לזכות באליפות שנייה ברציפות עם פיינלס MVP שני (הישג שרק דוראנט, לברון, קובי ושאק השיגו במילניום הנוכחי). היא תהיה כמובן סופר משמעותית עבור כריס פול שמחפש בנרות אחרי הולידציה הממכרת של גביע לארי אובריאן.


זה אומר שאני לא רק צריך לבחור איזה קבוצה טובה יותר בעיניי, אלא גם לאיזה סיפור אני הכי נמשך, לאיזה נרטיב אני רוצה לתת את קולי. בעוד סטף ויאניס הם שני השחקנים האהובים עליי בליגה, אני משום מה מוצא את עצמי בוחר בדוראנט ובברוקלין. אני חושב שזה פשוט לא הגיוני שדוראנט לקח רק 2 אליפויות ב-14 עונות, ושאלו 2 האליפויות הכי לא מרגשות בתקופה הזו. היו פה המון טרגדיות ספורטיביות (חלקן הן מזל רע וחלקן הן באשמת דוראנט) ואני חושב שיכול להיות שהגלגל יתהפך לדוראנט העונה. אז יאללה. ברוקלין.



335 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול