בערך 13,000 משחקים שוחקו ב-NBA בעשור האחרון. כמות בלתי נתפסת של מהלכים ושחקנים ופסקי זמן. הכמות הזו בהחלט מטורפת ומוגזמת ומרשימה ועלולה לגרום למח להתפוצץ, אבל מה שבאמת גורם למח להתפוצץ זו ההבנה של כמה מעט מהמשחקים הללו באמת היו חשובים.
זו מצד אחד החולשה הכי גדולה של ה-NBA ומצד שני גם החוזקה הכי גדולה שלה. מצד אחד, משחק רנדומלי בנובמבר בין סקרמנטו לוושינגטון הוא חסר משמעות במובן הרחב של הליגה, אבל מצד שני, כאשר יש משחק חשוב, יש לו משמעויות כל כך רחבות וכל כך עצומות שהוא הופך לאירוע, כמו סרט חדש של טרנטינו.
הפוסט הזה נולד כדי לחלוק כבוד לאותם משחקים. לכבוד סיום שנות העשרה של המאה ה-21 והפטיש הלא מוסבר שלנו עם השיטה הדסימלית, החלטתי לדרג את המשחקים הכי גדולים של העשור האחרון ב-NBA.
לפני שמתחילים אנחנו צריכים לאפיין מהו משחק גדול? אפשר להתפלפל על המשמעות של המושג הזה, אבל לטעמי מדובר במשחק שהיו בו דרמות, שהייתה בו איכות, שהיו בו דברים שלא ראינו עד אז. משחק שהייתה לו משמעות בפני עצמו, אבל גם הייתה לו השפעה עמוקה ורחבה יותר על הליגה. על זהות האלופה, על שינויי סגלים שהגיעו בעקבותיו, על תזוזות בלוחות הטקטוניים של הליגה. לא יהיה פה את משחק 4 ההארכות בין דנבר לפורטלנד בחצי גמר המערב האחרון כי פשוט למשחק הזה לא הייתה השפעה עמוקה מעבר לזה שפורטלנד ניצחה בו. גם אם דנבר הייתה מנצחת, כנראה שום דבר לא היה משתנה בליגה. לעומת זאת, בכל אחד מהמשחקים שיצוינו כאן, לזהות המנצחת ולאופן בו היא ניצחה הייתה משמעות אדירה וממש אפשר לחוש את הנרטיבים של הליגה בעשור האחרון דרך המשחקים הללו.
דבר אחרון וחשוב לפני שנתחיל – הפרויקט הזה הוא פרי מוחי הקודח וכתוצאה מכך, הוא סובייקטיבי לגמרי. יכול להיות שאתה, כן אתה שקורא עכשיו את הפוסט החופר הזה, חושב שמשחק 4 בין קליבלנד לשיקגו בחצי הגמר האזורי ב-2015 הוא אחד מהמשחקים הגדולים של העשור וזו מחשבה לגיטימית לגמרי. יתכן מאוד שיש לי הטיות לטובת משחקים מסוימים כי התחברתי אליהם יותר ברמה כזו או אחרת ושאולי ניפחתי אותם בראש שלי יתר על המידה. בכל מקרה, אני שמח לחלוק אתכם עם הנפיחות בראש שלי.
4. בוסטון סלטיקס – מיאמי היט - משחק 6, גמר המזרח, פלייאוף 2012 – AKA סתימת הפיות הגדולה בהיסטוריה
הקונטקסט: כנראה שלא היה ללברון ג'יימס אי פעם משחק עם כל כך הרבה על הכף. אף פעם לא היה לו כל כך הרבה להפסיד מצד אחד וכל כך הרבה להרוויח מצד שני. לברון ומיאמי הגיעו לבוסטון בפיגור 3-2 אחרי שפול פירס קבר שלשה גדולה על הפרצוף של לברון במשחק 5. הייתה תחושה מאוד מוזרה אחרי המשחק הזה, כאילו אולי ההיט פשוט לא בנויים לזה, כאילו אולי זה אף פעם לא יקרה עבור לברון וההיט. אחרי שהם הצליחו להסתבך מול הפייסרס בחצי הגמר, עכשיו הם נראו עם רגל וחצי מחוץ לפלייאוף, ומשחק הדחה בבוסטון זה אף פעם לא כיף.
מה שהיה עוד יותר מטורף זה שבוסטון בכלל לא הייתה אמורה להיות במעמד הזה. אמנם עדיין היה להם את גארנט ופירס ורונדו וריי אלן, אבל זו כבר לא הייתה הקבוצה המאיימת של סוף שנות ה-2000. הסלטיקס סיימו במקום ה-4 במזרח. הם נהנו מהפציעה של דרק רוז שסידרה להם יריבות נוחות, אבל גם מול הסיקסרס שדורגו במקום ה-8 הם התקשו ונזקקו ל-7 משחקים כדי לעבור אותם.
כעת הם היו מרחק משחק אחד מהופעה נוספת בפיינלס ולברון היה מרחק משחק אחד מלהפוך לבדיחה הגדולה של הליגה. שנה אחרי שקרס מנטלית מול דאלאס בגמר, הוא לא יכל להרשות לעצמו להפסיד שוב כשהוא מגיע מעמדת הפייבוריט.
מה קרה שם: טיילתי בדרום אמריקה בזמנו, ואני ממש זוכר שעקבתי באדיקות אחרי מה שקורה. לא הייתי רואה משחקים כי לא הייתה טלוויזיה בהוסטל המוזנח שהייתי בו בקרטחנה, אבל הייתי מחובר לוואלה ספורט כדי לעקוב אחרי התוצאות והעדכונים. אני זוכר שבאותו ערב פתחתי את האפליקציה וציפיתי לראות כותרת שמגחכת על לברון אחרי עוד שברון לב. במקום זה הכותרת הדהדה "סתימת הפיות הגדולה בהיסטוריה".
לברון שלט במשחק הזה מהרגע הראשון ועד האחרון. ההיט היו ביתרון דו ספרתי כמעט לכל אורך המשחק ולברון סיים עם 45 נק', 15 ריב', 5 אס', 19 מ-26 מהשדה ודומיננטיות אדירה שלא ראינו ממנו בעקביות עד אותה נקודה. ההיט ניצחו בקלילות והמשיכו לניצחון בגיים 7 במיאמי בדרך לאליפות הראשונה של לברון בפלורידה. מבחינת המשחק עצמו, אין יותר מדי על מה להתעכב. אבל מבחינת המשמעויות, כנראה שמדובר במשחק החשוב ביותר בקריירה של לברון ג'יימס.
התוצאה הסופית - 98-79 למיאמי
המשמעות: יכול להיות שללברון היו משחקים טובים יותר. ההופעה שלו במשחק 6 מול הווריורס ב-2016 או במשחק 1 ב-2018 היו הירואיות ומושלמות לא פחות, אבל לא היה לו מה להפסיד במשחקים הללו. המעמד שלו כבר היה יחסית מקועקע בדפי ההיסטוריה של הליגה בנקודת הזמן הזו. לעומת זאת, במשחק הזה הכל היה על השולחן. אם ההיט היו מפסידים, לא מן הנמנע שכריס בוש או דוויין ווייד היו עוברים בטרייד או אולי אריק ספולסטרה היה מפוטר ואין לדעת מה היה קורה עם הקבוצה הזו בעתיד.
עד אותו משחק זה היה לגיטימי לשאול אם לברון יופיע למשחק גדול בפלייאוף. אחרי אותו משחק היה ברור שמשהו השתנה. שמשהו התחבר אצלו ושהוא מצליח לשלוט במשחק בצורה בה תמיד דמיינו. עד אותה נקודה ראינו רק הבזקים של זה, כמו בסדרת גמר המזרח מול הפיסטונס ב-2007. ידענו שזה שם, ידענו שיש בו איזושהי גדולה, אבל הוא לא הצליח לזמן אותה מתי שהוא צריך, הוא לא הצליח לשלוט בה. היא שלטה בו.
וזה מה שהיה כל כך מתסכל אצל לברון. אלא שבמשחק הזה הייתה תחושה שהיוצרות התהפכו, ומאותו משחק והלאה קשה לי לחשוב על הופעה חלשה שלו בפלייאוף. הקריירה שלו ממש מתחלקת ללפני ואחרי המשחק הזה. בהתחשב בהשלכות של המשחק הזה, זו לחלוטין הייתה ההופעה הכי מרשימה של לברון בקריירה שלו.
עוד זווית מעניינת להסתכל על המשחק הזה היא דרך הפריזמה של בוסטון. הסלטיקס היו קרובים מאוד לחזור לפיינלס ויכול מאוד להיות שמול הקבוצה הצעירה של הת'אנדר הם היו מצליחים לחלץ אליפות. איך דפי ההיסטוריה היו זוכרים את פול פירס אם הוא היה מצליח לזכות בשני תארי פיינלס MVP? או שמא אולי ראג'ון רונדו היה קוטף את התואר הזה? או אולי קווין גארנט? איך הליגה הייתה נראית אם ריי אלן לא היה עורק למיאמי ומציל את העונה של ההיט בדיוק שנה לאחר מכן?
3. אוקלהומה סיטי ת'אנדר – גולדן סטייט ווריורס – משחק 6, גמר מערב, פלייאוף 2016 – AKA משחק 11 השלשות של קליי תומפסון
הקונטקסט: אם הגעתם עד לפה, אז אתם כבר בטח יודעים ש-2016 הייתה שנה מיוחדת בהיסטוריה המודרנית של ה-NBA. אתם יודעים שזו הייתה שנה בה סטף קרי והווריורס כתבו מחדש את חוקי המשחק, ובאיזשהו שלב בעונה הזו הם נראו בלתי שבירים.
הת'אנדר תיאורטית היו בנויים להתמודד איתם, והיו כאלו שחזו את זה במהלך אותה עונה, אבל היה נורא קשה לדמיין את זה באמת קורה. הווריורס היו עד כדי כך טובים, ולפני זה הת'אנדר עוד היו צריכים לעבור את הספרס בחצי הגמר בלתי יתרון ביתיות.
הם עשו את זה בצורה משכנעת מאוד והמשיכו עם המומנטום לסדרת הגמר האזורי כשניצחו את הווריורס בחוץ במשחק הראשון. הווריורס הצליחו להשוות במשחק השני אבל במשחקים 3 ו-4 הת'אנדר עברו להרכב נמוך וקווין דוראנט נראה כמו הגרסה הכי טובה שלו באוקלהומה סיטי. הת'אנדר פירקו את הווריורס וניצחו בהפרש מצטבר של 52 נק' והבלתי יאמן נראה מאוד מאוד יאמן פתאום.
דריימונד גרין נראה אבוד מול הגבוהים של הת'אנדר, הגנת החילופים בלבלה את סטף והאתלטיות של הת'אנדר פשוט קפצה מהמסך. הווריורס היו עם רגל וחצי בדרך הביתה, והמון סימני שאלה עלו סביב הקבוצה הזו. איך יתכן שקבוצה שהפסידה 9 משחקים כל העונה מפסידה 3 מתוך 4 לת'אנדר? האם מיהרנו להעניק לסטף ולווריורס את התואר שושלת הגדולה הבאה? או שאולי דווקא הם יהיו הקבוצה הראשונה שתחזור מפיגור 1-3 בגמר האזורי?
את משחק 5 באוקלנד הם הצליחו לשרוד, אבל במשחק 6, בחזרה באוקלהומה סיטי, הסיפור היה צפוי להיות אחר לגמרי. הת'אנדר היו הפייבוריטים מבחינת סוכנויות ההימורים במשחק הזה (זו הייתה בסך הכל הפעם החמישית באותה עונה בה הווריורס היו האנדרדוג) והתחושה הייתה שהווריורס צריכים משהו קסום כדי שיוכלו לשרוד ולגרור את הסדרה למשחק שביעי.
מה קרה שם: קטע מכתבה שנכתבה על קליי תומפסון לכבוד יום הולדת שנתיים למשחק הזה
הת'אנדר הוליכו במשך רוב המשחק כאשר ברבע השני הם עולים ליתרון דו ספרתי. מנגד, סטף קרי היה רק עם שני סלי שדה במחצית הראשונה וברבע השלישי הת'אנדר המשיכו להיות דומיננטיים וירדו ביתרון 8. "אוהדים מאחורינו צעקו 'אנחנו הולכים לפיינלס'", סיפר אנדרו בוגוט.
עד אותו רגע לקליי תומפסון היה משחק טוב מאוד. היו לו 22 נקודות עם 6 מ-12 לשלוש, אבל זה לא היה מספיק מול המשחק המצוין של הת'אנדר מהצד השני, שהובלו על ידי ראסל ווסטברוק שעד אותה נקודה היו לו 20 נקודות עם 11 אסיסטים ואיבוד אחד בלבד. מול העוצמות של הת'אנדר, סטף קרי התקשה להראות את יכולות ה-MVP שלו ואילו דריימונד גרין היה חלש לאורך רוב הסדרה, עד לרמה שבאיזשהו שלב שונה השם של "הרכב המוות" של הווריירס, עם גרין, סטף, קליי, אנדרה איגודלה והריסון בארנס ל"הרכב ההתאבדות", משום שגרין פשוט לא תפקד. במציאות הזו, קליי לא היה יכול להרשות לעצמו להיות רק טוב מאוד. הוא היה חייב להיות היסטורי, וזה בדיוק מה שהוא עשה.
הוא קלע חמש שלשות ברבע האחרון, כולל כמה שלשות מגוחכות לחלוטין ברגעי מומנטום חשובים כשהוא בקושי מסתכל על הסל, כשהרגליים שלו לא מסודרות לכיוון הטבעת או כשהוא בכלל עם רגל אחת קרוב ללוגו של ה-.NBA אלו לא היו זריקות פנויות ושחקני הת'אנדר היו קרובים אליו בכל אחת מהזריקות הללו, אבל הוא לא התרשם. השלשות שלו היו כל כך מטורפות עד שגם סטיב קר לא יכל להישאר אדיש. "אני זוכר שהסתכלתי על אחת הנשים שישבו קרוב אליי באחד מהמושבים היקרים על הפרקט" הוא סיפר ל-ESPN, "היא הייתה בשוק. אני זוכר שהסתכלתי עליה ואמרתי לה 'אני גם לא יודע איך הוא עושה את זה'".
השלשה החמישית שלו ברבע הזה, וה-11 במספר במשחק כולו, העלתה את הווריירס ל-101:104, דקה וחצי לסיום. זו הייתה הסנוקרת שהביאה לנוקאאוט של הת'אנדר, שלא קלעו מאותה נקודה ואיבדו את ההזדמנות הטובה ביותר שלהם להדיח את הווריירס. "זה היה כנראה המשחק הכי קשה בחיינו", אמר סטף קרי מיד לאחר מכן, ולמרות שסטף נתן רבע אחרון מעולה באותו משחק ושראסל ווסטברוק איבד ארבעה כדורים מכריעים באותו רבע ואנדרה איגודלה נתן תצוגת הגנה משובחת, הארכיטקט של הניצחון היה קליי. "אתה הסיבה שאנחנו עדיין כאן", אמר לו ג'רי ווסט מיד לאחר מכן.
התוצאה הסופית: 101-108 לווריורס
המשמעות: רק על העובדה שהמשחק הזה הביא בעקיפין לאחד המעברים הכי חשובים ומדוברים בהיסטוריה של ה-NBA מגיע למשחק הזה מקום בפנתיאון של הליגה, אבל היו לו עוד כמה השפעות.
הראשונה היא, כמובן, על מעמדו של קליי תומפסון. סטף תמיד היה הכוכב, דריימונד תמיד נתפס כשחקן הכי חשוב, וקליי פשוט תמיד שם. אף פעם לא מקבל את הקרדיט על כך שהוא לוקח על עצמו משימות הגנתיות מורכבות כדי לעזור להחביא את סטף בהגנה (גם בסדרה הזו קליי שומר על ווסטברוק רוב הסדרה). אף פעם לא מקבל את אור הזרקורים על כך שהוא מאפשר את הריווח שהוא החמצן שבעזרתו ההתקפה של הווריורס חיה כאלו חיים עשירים ומוצלחים. המשחק הזה הוא אנדרטה היסטורית לכך שקליי תומפסון הוא שחקן כדורסל ענק, ושהוא כנראה השחקן הכי אובר קווליפייד בהיסטוריה להיות כינור שלישי.
בצד המפסיד, אי אפשר להתעלם מכך שהמשחק הזה הפך לכתם על הקריירה של ווסטברוק ודוראנט. שניהם היו האחראים הישירים על ההפסד ברבע האחרון עם סדרה של איבודים וקבלת החלטות בעייתית. אפשר לייחס את זה לעייפות או לכך שהווריורס פשוט כפו עליהם את זה, אבל אי אפשר להתעלם מזה.
לגבי ווסטברוק, תצוגת האימים שלו ברבע האחרון היא בדיוק מה שכל מקטרגיו הזהירו ממנו כל השנים ומה שכל סנגוריו חששו ממנו. ד"ר ווסטברוק השתלט על מר ראסל וההחלטות השגויות שלו חיזקו את התווית של שחקן שאי אפשר לסמוך עליו במאני טיים בפלייאוף.
דוראנט החליט להכתים את הכתם הזה בכתם גדול יותר עם המעבר שלו לווריורס, שהיה נכון מקצועית ורציונלית אבל פגע בו כנראה ברמות אחרות שאותן קשה מאוד להסביר במילים ועוד יותר באותיות.
המעבר הזה לא קורה בלי המשחק הזה. זוהי אבן הדומינו הראשונה שנפלה בדרך למעבר של קווין דוראנט לווריורס, החלק הראשון בטרילוגיה. דוראנט כנראה לא היה עובר לווריורס אם הם היו זוכים באליפות, אבל הוא בטח לא היה עובר לווריורס אם הת'אנדר היו מנצחים אותם במשחק הזה ומגיעים לפיינלס. אפשר להתפלפל ולהגיד שהטרייד על ג'יימס הארדן היה אבן הדומינו הראשונה בדרך, אבל המשחק הזה הוא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, למעבר הזה.
2. מיאמי היט – סן אנטוניו ספרס - משחק 6, גמר פלייאוף 2013 – AKA המשחק עם השלשה של ריי אלן
הקונטקסט: כל העונה הזו הייתה בסימן של מיאמי. הם היו האלופה המכהנת, לברון היה ה-MVP ואיפשהו במהלך העונה הרגילה, הייתה תחושה שהם הגיעו לנירוונה קבוצתית ביחד (ההארלם שייק הנהדר שלהם היה עדות לכך). הרבה פעמים אני משתמש במטאפורה של למצוא את נקודת הג'י כדרך לתאר משחק או תקופה בה קבוצה מסוימת או שחקן מסוים מוצא את המקום שלו וממקסם את עצמו. הפעם הראשונה שחשבתי על המטאפורה הזו הייתה בהקשר של מיאמי של עונת 2012/13.
הם פתחו את העונה בצורה טובה, אבל לא מטורפת, ואחרי 43 משחקים עמדו על מאזן 14-29. טוב, אבל לא היסטורי בשום צורה. אלא שמאותה נקודה הם יצאו לרצף של 27 נצחונות, הרצף השני באורכו בהיסטוריה של הליגה, תוך כדי שהם משחקים כדורסל נהדר. היו קבוצות בעשור הזה ששיחקו כדורסל יפה יותר או יעיל יותר, אבל ההיט ברצף הזה היו הקבוצה ששיחקה את הסגנון המנצח ביותר, בראשות לברון ג'יימס שנתן עונה מהסרטים (והיה קרוב כתב אחד נקניק שבחר את כרמלו אנתוני ל-MVP מלהפוך ל-MVP הראשון בהיסטוריה שנבחר פה אחד). זה כנראה היה השיא של הקבוצה הזו. היה קשה לדמיין באותה נקודה איזושהי קבוצה שתאתגר אותם.
אלא שבפלייאוף הדברים נראו אחרת. הפייסרס אתגרו אותם מאוד בגמר המזרח וגררו אותם ל-7 משחקים (רוי היברט! ורטיקליטי! איזה ימים!) ומול סן אנטוניו זה כבר היה סיפור אחר.
הספרס היו קבוצה מעולה באותה עונה, אבל לא בטוח שהם היו מגיעים לגמר ללא הפציעה של ראסל ווסטברוק בסיבוב הראשון. הפציעה של ווסטברוק השאירה את קווין דוראנט לבדו מול הגריזליז בחצי הגמר והדובים שברו את הת'אנדר שנותרו רק עם כוכב אחד מתוך השלושה שהיו להם רק עונה אחת קודם כשהם הדיחו את הספרס. הספרס אמרו תודה רבה, ולמרות שהבייבי ווריורס עשו להם בעיות בחצי הגמר, ניצלו את המצב וחלפו על פני ממפיס בסוויפ בגמר המערב.
בסדרה עצמה היה מתח בעיקר בתיאוריה, אבל לא ממש על המגרש. חוץ מהמשחק הראשון כל משחק היה בלואאוט לאחד מהצדדים וההיט נראו פגיעים יותר מתמיד. הספרס שמרו מרחק מלברון ג'יימס בהגנה וגרמו לו קצת לאיבוד בטחון, ואחרי משחק 5 אותו הם ניצחו בצורה משכנעת, המומנטום היה בצד שלהם. הסדרה חזרה לשני המשחקים האחרונים במיאמי (אז עוד שיחקו בפורמט של 2-3-2) והכל היה מוכן למשחק של להיות או לחדול עבור האלופה.
מה קרה שם: היה במשחק הזה הכל. פשוט הכל.
3 רבעים מופלאים של טים דאנקן, לברון ג'יימס בשיא גדולתו, קוואי לאונרד בתחילת דרכו, מייק מילר קולע שלשה בלי נעל, טוני פארקר קולע שלשות קלאץ', ההפיכה הרשמית של כריס בוש לרול פלייר, החלטות מפוקפקות של גרג פופוביץ', החטאות עונשין קריטיות וזריקה אחת גדולה של ריי אלן. אז מאיפה מתחילים?
נתחיל מזה שסן אנטוניו כבר כמעט ניצחה את המשחק הזה פעמיים. פעם אחת הם היו פשוט טובים יותר בשלושת הרבעים הראשונים. טים דאנקן קלע 30 נק' ב-36 הדקות הראשונות של המשחק והיה נפלא, בעוד ההיט לא הצליחו למצוא את התשובות לשאלות שהספרס הציבו מולם. מה עושים כשללברון אין נתיב פנוי לטבעת? מה עושים כשדוויין ווייד חושך (מדד +/- של 15- במשחק הזה)?
אלא שאז לברון התעורר. בתחילת הרבע הרביעי הוא הוביל חמישייה שהורכבה ממייק מילר, מריו צ'למרס, ריי אלן וכריס אנדרסן לקאמבק. אלו היו הדקות הכי דומיננטיות שלו בקריירה, לדעתי. המספרים של לברון ברבע הזה (16 נק', 3 ריב') לא מספרים את כל הסיפור והיו ללברון כנראה משחקי אול-אראונד טובים יותר בקדנציה שלו בקליבלנד, אבל מבחינת שליטה במשחק והיכולת שלו לכפות את הרצון שלו על המשחק, כמו הגדולים ביותר, אלו כנראה היו הדקות הכי גדולות שלו. האתלטיות והאנרגיות שלו התחברו עם הכשרון והבנת המשחק שלו. השיא הגיע ברצף בו הוא חסם את דאנקן בצד אחד והמשיך לסל וירטואוזי על הביג פונדמנטל בצד השני שהשווה את התוצאה.
המומנטום כולו היה עם ההיט בשלב הזה. ווייד ובוש חזרו לפרקט ולפתע ההיט היו בפלוס 3, 86-89, דקה וחצי לסיום. כאן התחיל הניצחון השני של הספרס. טוני פארקר החל ריצת 0-5 אישית עם שלשה ענקית (עד אותה נקודה הייתה לו רק שלשה אחת כל הפלייאוף) ועוד מהלך גדול בהתקפה. ההיט יצאו להתקפה אבל לברון איבד שני כדורים וכל מה שהספרס היו צריכים לעשות זה לקלוע עונשין.
89-93 לספרס, 28 שניות לסיום. האמריקן אירליינס ארנה היה בהלם. החרבות היו מושחזות כדי לשחוט את לברון על עוד היחנקות מפוארת במאני טיים וצוות ההפקה של הליגה היה מוכן עם גביע לארי אובריאן. היה ניחוח של סוף באוויר.
אלא שהספרס לא קלעו מהעונשין. ג'ינובילי קלע 1 מ-2 וההיט יצאו לפסק זמן, 89-94. לברון קיבל את הכדור לשלשה מיד ביציאה מפסק הזמן, אבל הטיח בלטה, אלא שקוואי ובוריס דיאו הסתבכו בקרב על הריבאונד והכדור חזר ללברון ששוב זרק משלוש, והפעם קלע. 92-94.
גם קוואי לאונרד קלע רק 1 מ-2 ולפתע ההיט חזרו למשחק. הם שוב לקחו פסק זמן וכשחזרו, טים דאנקן היה על הספסל. פופוביץ' החליט שיהיה בעייתי לשים את דאנקן על הפרקט כשמיאמי מחזיקה הרכב של קלעים שימתחו אותו מחוץ לאזור הנוחות שלו.
שוב לברון קיבל את הכדור ביציאה מפסק הזמן, שוב הוא החטיא, אבל כריס בוש ניצל את החסרון של דאנקן כדי לקטוף את הריבאונד הכי גדול בקריירה שלו, ומשם מסר את הכדור לריי אלן לאחת השלשות הכי אייקוניות בהיסטוריה של הליגה.
השלשה עצמה היא היסטורית ופנטסטית, אבל שרשרת האירועים שהובילו אליה היא מדהימה לא פחות. הספרס לא הצליחו להגיע לזריקה בזמן שנותר והמשחק הלך להארכה. המומנטום היה אצל ההיט אבל הספרס המשיכו להילחם, אלא שבדקה האחרונה כריס בוש חסם שני כדורים גדולים ומאנו ג'ינובילי איבד את הכדור במהלך המכריע (עם ספק עבירה של ריי אלן). ההיט שרדו את המלחמה הזו.
התוצאה הסופית – 100-103 למיאמי, אחרי הארכה.
המשמעות: המשחק הזה לא היה הסוף של הסדרה, גם במשחק 7 הייתה דרמה לא קטנה כולל החטאה לא אופיינית של טים דאנקן בדקה האחרונה (שהובילה לאחד הרגעים הבודדים בהם דאנקן הפגין רגשות בקריירה שלו) ואת הרגע בו לברון ג'יימס גילה מחדש את הזריקה שלו מבחוץ וחיסל את האסטרטגיה ההגנתית של הספרס בדרך לאליפות.
אבל כשאנחנו נזכרים באליפות הזו, משחק 6 הוא המשחק שעולה לנו בראש. המשחק הזה שינה את התפיסה שלנו כלפי לברון. הוא כבר השיל מעצמו את תדמית הצ'וקר אחרי האליפות ב-2012, אבל התצוגה במשחק הזה כבר הביאה אותו למעמד אחר לגמרי. הניצחון על השושלת של הספרס נתן גושפנקה רשמית לגדולה שלו. למרות שאפשר לנטפק את ההופעה הזו ולהגיד שריי אלן הציל אותו עם השלשה הגדולה ושפופוביץ' עשה טעויות, זה היה משחק ענק של לברון שבו הוא הראה שהוא לא ג'ורדן ולא קובי, הוא פשוט לברון. הוא גדול בצורה קצת אחרת ממה שהתרגלנו, וזה ממש סבבה.
מצד שני, זה היה המשחק שהספרס השתמשו בו כמוטיבציה לאליפות מעוררת ההשראה שלהם ב-2014. אף אחד לא היה מאשים את הספרס אם הם היו מתפרקים אחרי הפסד כזה. הכוכבים שלהם כבר הזדקנו (נראה לי שלעולם לא נראה יותר טריו של שחקנים משחק ביחד לאורך כל כך הרבה זמן כמו דאנקן, פארקר ומאנו) וקוואי לאונרד עדיין היה רחוק מלהפוך להיות מישהו שיכול לזכות בפיינלס MVP, ורחוק עוד יותר ממישהו שיכול לקרוא תיגר על תואר השחקן הטוב בעולם. אבל מה שהפך את הספרס לספרס זה שהם הפכו את המשחק הזה לדלק והניעו את עצמם מחדש בדרך לנקמה בהיט שנה אחרי.
כך שמעבר לכל הרגעים המונומנטליים שהיו בתוך המשחק הזה, המשחק הזה בעצם אחראי להיווצרות של שתי אלופות שונות. בהתחשב באיכות שלו, בדרמה שלו ובהשלכות שלו, זהו המשחק הכי גדול של העשור האחרון. כמעט.
1. גולדן סטייט ווריורס – קליבלנד קאבלירס, משחק 7, גמר פלייאוף 2016 – AKA משחק העשור
הקונטקסט: אחרי משחק 4 וההרחקה של דריימונד גרין הקאבס ניצחו את הווריורס באוקלנד עם הצגה של לברון וקיירי. במשחק 6 חזרה בקליבלנד הם הביסו את הווריורס מאחורי עוד הופעה מושלמת של לברון. בתווך אנדרו בוגוט נפצע והקאבס התאימו את השיטה ההגנתית שלהם לווריורס. הסדרה נגררה למשחק 7 באוקלנד אבל המומנטום היה אצל הקאבס.
היה כל כך הרבה על הכף במשחק הזה. עבור הווריורס כל העבודה הקשה שהם השקיעו לאורך העונה בנסיון לשבור את שיא הנצחונות של הבולס עמדה לרדת לטמיון. עבור הקאבס זו הייתה ההזדמנות הכי טובה לזכות בתואר אחרי למעלה מ-50 שנה. עבור סטף קרי זה היה הרגע שבו הוא יכול היה להסיר את כל הספקות על היכולת שלו להופיע ברגעים הכי גדולים שיש. עבור דריימונד גרין זו הייתה הזדמנות לכפר על ההרחקה שחטף מוקדם יותר בסדרה. עבור קיירי ארווינג זה היה המשחק שבו הוא יכול להכתיר את עצמו כנסיך החדש של ה-NBA, ועבור לברון זה היה הרגע הכי גדול בקריירה.
אם הוא היה מוביל את הקאבס לאליפות, על הווריורס האלו תוך כדי שהוא מוביל את הקאמבק הראשון בהיסטוריה מפיגור 1-3 בפיינלס, זה היה מנקה עבורו את כל כתמי העבר. את ההחלטה, את ההפסד מול דאלאס, את הכל.
לאן שלא הסתכלנו, איך שלא סובבנו את זה, למשחק הזה היו השפעות מרחיקות לכת הרבה יותר ממי ניצח את מי. זה היה המשחק עם הכי הרבה על הכף בעשור האחרון.
מה קרה שם: זה היה משחק 7 קלאסי, מאוד לחוץ, עם הגנות חזקות, התקפות שמתקשות להוציא לפועל וכל מיני רגעים קטנים שהפכו למשמעותיים בראי ההיסטוריה, כמו העובדה שפסטוס אזלי פתח בחמישייה (זה די מטורף בהתחשב בכך שבדיעבד זה היה המשחק האחרון שלו בקריירה) או שדריימונד גרין קלע את כל 5 השלשות הראשונות שלו במשחק אחרי שהחטיא 10 רצופות לפני המשחק הזה או שג'יי.אר סמית' שמר את הקאבס במשחק בחצי השני עם רצף של שתי שלשות ענקיות.
אבל בסופו של דבר, המשחק הזה התנקז לכוכבים וליכולת שלהם להבקיע גולים. ברבע האחרון הייתה תחושה שהסדרה הזו תסתיים בתיקו. התוצאה נתקעה על 89-89 במשך כמעט 3 דקות תמימות שכללו רצף החטאות מרשים. אחרי אחת ההחטאות הללו, אנדרה איגודלה החליט שהכי טוב יהיה לצאת למתפרצת ולנסות לתפוס את הקאבס לא מוכנים. זה היה מהלך נכון, הקאבס שלטו בהגנת החילופים שלהם וחנקו את הווריורס במשחק העומד, משהו שכמעט אף קבוצה לא הצליחה לעשות בעקביות לאורך כל העונה, אז איגי החליט לרוץ.
הוא יצא ל-2-על-1 עם סטף מול ג'יי.אר סמית'. המתפרצת הלכה לפי הספר, איגי מסר לסטף שהחזיר לו את הכדור, ג'יי.אר סמית' קפץ וגרם לאיגודלה להתעכב בחצי מאיה בהגשת הליי-אפ שלו, ליי-אפ שהיה מעלה הווריורס ליתרון 2, קצת יותר מדקה לסיום. אבל חצי המאיה הזו הייתה כל מה שלברון ג'יימס היה צריך. הוא הגיע ברגע האחרון וחסם את הכדור. The Block.
יש משהו סמלי בכך שהמהלך הכי גדול בקריירה של לברון הוא חסימה. לברון כנראה יסיים את הקריירה במקום הראשון או השני בכמות נקודות ובטופ 5 באסיסטים, אבל המהלך שכולנו נזכור ממנו הכי טוב הוא ה-Chasedown Block. זה המהלך שמייצג את לברון בצורה הכי טובה. מהלך שבו אתלטיות משתלבת עם חכמת משחק ותזמון וכל האלמנטים שלברון ג'יימס כל כך טוב בהם. החסימה הזו לא ניצחה את המשחק, אבל היא לחלוטין שינתה את המומנטום.
לברון החטיא בהתקפה לאחר מכן, קרי זרק בלטה בצד השני ואז טיירון לו לקח פסק זמן. קיירי ארווינג הצליח לכפות חילוף בהתקפה וקיבל את סטף קרי עליו. קיירי לא היסס, לקח שלשת סטפ בק שב-2016 עוד לא הייתה באופנה וקבר את הזריקה הכי גדולה של העשור האחרון. 89-92, 53 שניות לסיום. The Shot.
המשחק עוד לא היה גמור והווריורס יצאו להתקפה בלי לקחת פסק זמן. זה אפשר להם לתקוף את הקאבס בלי טריסטן תומפסון (שירד לספסל בפסק הזמן) וסטף קרי חיפש את קווין לאב. לאב היה החוליה החלשה של ההגנה של הקאבס. הוא לא היה אתלטי מספיק ומהיר מספיק כדי להתמודד עם הזריזות של הווריורס, וזו הייתה סדרה בינונית שלו. הוא חטף זעזוע מוח במשחק 2 ונעדר ממשחק 3, שבו הקאבס ניצחו בצורה משכנעת. במשחק 4 הוא חזר לכשירות, אבל לא חזר לחמישייה. במשחק 5 הוא חזר לחמישייה אבל קלע רק 2 נק' והוריד 3 ריב'. במשחק 6 הוא שיחק רק 12 דק' והיה שחקן החמישייה היחיד עם מדד פלוס מינוס שלילי. רוב הסיכויים שאם לטיירון לו הייתה אופציה הוא היה מחזיר את טריסטן תומפסון על חשבון לאב ברגע הזה.
זה היה הדבר הנכון מבחינת סטף לרדוף את לאב בפיק-אנד-רול, אבל אף אחד לא היה מוכן למה שקרה אחר כך. הרגליים של לאב החלו לרקוד וסטף לא הצליח להשיג את המרווח שהוא היה צריך כדי לשחרר שלשה. אחרי כמה שניות סטף ויתר על הכדור ומסר לדריימונד, שהחזיר לו את הכדור מיד כדי שינצל את המיס-מץ' מול לאב. זה היה הסיכוי הכי טוב של הווריורס להוציא סל, אבל לאב המשיך לרקוד ולהפריע לסטף והשעון המשיך לתקתק, כשלבסוף סטף משחרר שלשה קשה שהתגלגלה החוצה. The Stop.
30 שניות נותרו על השעון, הווריורס עשו עבירה על לברון שקלע 1 מ-2 מהקו ובזה זה נגמר. הקאבס השלימו את הקאמבק הגדול בהיסטוריה של הפיינלס והווריורס נותרו עם התואר הלא מחמיא של הקבוצה הכי טובה בהיסטוריה שלא זכתה באליפות.
התוצאה הסופית - 89-93 לקליבלנד
המשמעות: וואו, מאיפה מתחילים?
מבחינת הווריורס ההפסד הזה גרם להם להבין שהשיטה שלהם היא לא חסינה ושבמאני טיים של המאני טיים של המאני טיים הם צריכים שחקן שיודע להתעלות על השיטה ולייצר יש מאין ברמה הגבוהה ביותר. זה נתן להם את הדחיפה ללכת בכל הכח על קווין דוראנט. כנראה שאם הם היו זוכים באליפות דריימונד גרין לא היה מנסה לגייס את דוראנט ושולח לו סמסים מהחניה בסיום המשחק ודוראנט עצמו לא היה רוצה להצטרף לקבוצה שזה עתה זכתה באליפות שניה ברציפות. המעבר הזה שינה לגמרי את כל הנוף בליגה והביא לשינויים עצומים אחרים, כמו הטרייד של הרוקטס על כריס פול או הסופר מקס או אולי אפילו בקשת הטרייד של קיירי ארווינג רק שנה אחרי. המשחק הזה היה החלק האחרון בטרילוגיה של משחקים שעיצבו את המעבר של דוראנט לווריורס, מה שכנראה יזכר כמעבר הכי משמעותי בעשור האחרון.
המעבר הזה היה משמעותי גם כי הוא מנע מסטף קרי את ההזדמנות לנקום את המשחק הזה. כמו שללברון ג'יימס יש את סדרת הגמר ב-2011 שמכתימה את המורשת שלו, כך המשחק הזה מבחינת סטף הוא המשחק שהוא היה רוצה למחוק. הוא סיים עם 6 מ-19 מהשדה, 4 מ-14 לשלוש, יותר איבודים מאסיסטים ואיבוד אחד שלומיאלי במיוחד ברבע האחרון. אולי הוא היה פצוע, אולי לא, אבל בכל מקרה המשחק הזה פגע באגדה של סטף והרס את מה שהייתה יכולה להיות העונה האינדיווידואלית הטובה בהיסטוריה. העובדה שהוא היה המפסיד הישיר של שניים משלושת המהלכים המכריעים של המשחק גם לא עזרה לתדמית שלו.
עבור הרבה מאוד חובבי כדורסל, הגאונות של סטף חורגת מגבולות הנורמה כך שאין בכלל מחלוקת על המיקום שלו בדפי ההיסטוריה, אבל אי אפשר להאשים את מי שמשתמש במשחק הזה כדוגמא לכך שסטף לעולם לא יכול להיות טוב כמו לברון או דוראנט קוואי.
היו פה עוד המון השלכות, על דריימונד גרין (שנתן את אחד המשחקים הטובים בקריירה שלו), על קיירי ארווינג (שלא משנה מה יעשה בקריירה שלו בהמשך, תמיד יהיה רשום על אחת הזריקות הגדולות בהיסטוריה של הכדורסל), על קווין לאב (שנקם בכל מי שפקפק ביכולות ההגנתיות שלו במשך שנים) ועל קליבלנד כולה.
אבל מה שבאמת מעניין פה זה איך המשחק הזה השפיע על המורשת של לברון ג'יימס.
תכלס, אם לברון היה מפסיד פה, לא היה משתנה משהו דרמטי בחשיבה שלנו עליו. מה כבר ההבדל בין 2 מ-6 ל-2 מ-7 בפיינלס? ומה אנחנו רוצים שהוא יעשה מול הקבוצה המושלמת הזו של הווריורס?
אבל לברון ניצח. למרות החלפת המאמנים באמצע העונה, למרות שהקאבס היו אנדרדוג מובהק בסדרה הזו, למרות שאף קבוצה לא חזרה מפיגור 1-3 בהיסטוריה של הפיינלס, לברון ניצח.
מסלול הקריירה של לברון הוא אחד המעניינים בהיסטוריה של ה-NBA, ומה שהכי מעניין הוא שכל אחד יכול היה לבחור את הסיפור שהוא מאמין בו. בין אם אתה אוהד שרוף של לברון או הייטר שלו, הקריירה שלו סיפקה לך מספיק רגעים מכוננים משני הצדדים כדי שתוכל לייצר טיעונים מספקים למה אתה צודק. ככל שהקריירה שלו התקדמה הרגעים הטובים והמוצלחים החלו להאפיל על הרגעים הרעים והאפלים, אבל הזכייה באליפות ב-2016 הייתה הרגע בו האמת יצאה לאור.
אחת הדמויות האהובות עליי בכל עולמות התוכן שצרכתי בחיי היא סוורוס סנייפ בסדרה של הארי פוטר. אני אוהב את סנייפ כי בין אם היית משונאיו והאמנת שהוא יד ימינו של לורד וולדמורט או שאהבת אותו וחשבת שהוא מרגל לטובת אלבוס דמבלדור ומסדר עוף החול, ג'יי.קיי רולינג סיפקה לך מספיק מידע כדי לתחזק את שני הנרטיבים הללו. הייתה מסה קריטית של ראיות לשני הצדדים, אבל בסופו של דבר, האמת יצאה לאור בפרק "סיפורו של הנסיך" בסוף הספר השביעי של הסדרה. בפרק הזה (ספוילר אלרט) אנחנו מגלים את האמת שסנייפ היה תמיד בצד של דמבלדור והארי. שכל הראיות שהצטברו לטובת הצד האפל רק מחזקות עוד יותר את הדרך שהוא עבר.
גמר 2016 הוא "סיפורו של הנסיך" של לברון ג'יימס. במשך שנים ניתחנו אותו וביקרנו אותו והיללנו אותו, אבל ב-2016 הכשרון והאתלטיות והבנת המשחק של לברון התחברו ביחד להופעה חד משמעית שהותירה גם את המבקרים הכי גדולים שלו ללא מילים.
יכול להיות שאם הסדרה הזו הייתה משוחקת 10 פעמים, הווריורס היו מנצחים ב-8 פעמים. יכול להיות שבעולם מקביל עונת 2016 מסתיימת כפי שכולנו חשבנו שהיא תסתיים, עם אליפות היסטורית של הווריורס שתיתן תוקף לעונה הגדולה בתולדות הליגה. אבל בעולם האמיתי לברון ג'יימס הוביל את הקאבס לניצחון חסר תקדים, וחייבים לתת לניצחון הזה את הכבוד הראוי לו.